משהו לא בריא מתרחש במערכת היחסים המתרקמת בין ממשלת בנט־לפיד לבין ממשל ביידן: אין ארוחות חינם, ועל התיאום בנושאים הביטחוניים אנו נאלצים לשלם במטבע יקר מאוד - ירושלים. זו לא רק "הקונסוליה הפלשתינית", שטראמפ סגר וביידן מבקש לפתוח מחדש במזרח ירושלים.
מאחורי הקלעים (כפי שאנו מפרסמים היום ב"ישראל השבוע") ארה"ב תובעת מישראל לא לבנות שלב נוסף של שכונת הר חומה; לעכב את הבנייה בגבעת המטוס, לא לקדם את התכנון והאישור של שכונת הענק היהודית בעטרות; לא לקדם את בניית השכונה היהודית ב"איי־1", בין מעלה אדומים לבין ירושלים; ולא להוציא את המשפחות הערביות מבתי היהודים בשמעון הצדיק - שייח' ג'ראח, למרות פסיקות ברורות של בית המשפט בעניין זה.
הלחץ האמריקני על ישראל בשלל הנושאים הללו מתרכז בירושלים, מכיוון שהאמריקנים מאמינים שהיא המפתח לכל פתרון עתידי. אם הממשלה הזאת, כפי שהצהיר בנט, היא 10 מעלות ימינה מקודמתה, ובעניין כה קונצנזואלי כמו ירושלים ראוי שתהיה הרבה יותר מ־10 מעלות ימינה - אז ישראל חייבת לדחות את הלחצים הללו, ברגישות אך בנחישות. המשמעות של המשך הקפאת הבנייה במקומות הללו (נכון - גם ממשלת נתניהו הקפיאה) היא השלמה בפועל עם תהליך שסופו יוביל לחלוקה כזאת או אחרת בירושלים.
ירושלים, צריך לומר לארה"ב, ליריבינו וגם לידידינו שם, היא ההתנחלות הישראלית הצודקת והגדולה מאז ומעולם. כאן אסור לדבר על דמוגרפיה או על ביטחון, או על "גידול טבעי". כאן עלינו לדבר על הטבע עצמו, טבע הקשר שלנו לעיר הזאת, זכותנו ובכורתנו בה, מימי דוד המלך ובתי המקדש הראשון והשני ועד ימי תש"ח ומלחמת ששת הימים וימינו אנו. לדבר ברור, בלי לגמגם ובלי להתנצל. לשרטט קו אדום, להבהיר שכאן, בירושלים, תבנית הזיכרון המובהקת ביותר של העם היהודי - הקו הירוק מת; שוויתור על הזכויות שלנו בירושלים, גם על זכויות הבנייה והפיתוח כאן, הופך את הזכות שלנו על ארץ ישראל לזכות נכה. שכאן לא תהיה עוד חלוקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו