אילו היו הפלשתינים, דיירי בתי היהודים ב"שמעון הצדיק־שייח' ג'ראח", חופשיים מלחצים - ייתכן שלפחות חלק מהם היו מקבלים את הצעת הפשרה הנדיבה שהציגו בפניהם שופטי בית המשפט העליון לפני ימים אחדים. לאחר ששתי ערכאות משפטיות קודמות כבר פסקו שעליהם לפנות את הבתים, הציע השבוע העליון למשפחות ג'אוני, אל־כורד, סקאפי ואבו חסנא (שביקשו רשות ערעור על הפסיקות הקודמות), להכיר בבעלות היהודית על המתחם. בתמורה - הם, בניהם ונכדיהם, יזכו להמשך "דיירות מוגנת" במתחם היהודי בשמעון הצדיק ואף ישלמו עליה מחיר שהוא פחות מסמלי: 1,500 שקל לשנה.
שלושת השופטים, נשיא ההרכב יצחק עמית, דפנה ארז־ברק ונעם סולברג, עשו כל שביכולתם כדי לפרק את המוקש שהונח לפתחם. כשברקע הדיון התקיימו התפרעויות קשות ותקיפת בתי היהודים בשמעון הצדיק במאי האחרון, והאירועים שבאו אחר כך - מתקפת הטילים על ישראל, מבצע שומר החומות והפרעות בערים המעורבות - ניכר היה בשופטים שהם יוצאים מגדרם כדי להימנע מהכרעה, שעלולה לאלץ אותם להכריע בעד פינוי משפחות ערביות מדירות, שאמנם אינן בבעלותן, אך הן חיות בהן כבר עשרות בשנים.
אלא שארבע המשפחות שעתרו לעליון כבר מזמן אינן רק משפחות פרטיות. הן הפכו לאחד הסמלים הבולטים של הנרטיב הפלשתיני במאבק על ירושלים; גיבורי תרבות בסיפור שמחזיר את שני הצדדים הניצים ל־1948. מנקודת המבט הזאת שייח' ג'ראח, כמו פלשתין כולה, היא לנצח אדמת וואקף, שיש לשחררה. מנקודת המבט היהודית זהו מתחם קברו של הכהן הגדול שמעון בן חוניו שנרכש מהערבים כדת וכדין לפני 145 שנה; אזור שהיהודים גורשו ממנו בפרעות ובדם ערב הקמת המדינה. השופטים ניסו השבוע לשווא לנטרל את הממד הזה של הוויכוח, אך התקשו לעשות זאת. הצד הפלשתיני הדף פעם אחר פעם את הצעת הפשרה שלהם.
מאחורי הקלעים של מופע התיווך בעליון, לוחצים חמאס, הרשות הפלשתינית והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית על הדיירים הערבים במתחם, לא להסכים לכל פשרה שתכלול הכרה בבעלות היהודית על 17 הדונמים סביב קבר שמעון הצדיק. בצד היהודי - חברת נחלת שמעון, שרכשה ב־2007 את הקרקע מ"ועד העדה הספרדית" ומ"כנסת ישראל" (רוכשי הקרקע ב־1876), דווקא נוטה להשיב בחיוב לפשרה ויש לה לכאורה סיבות טובות לכך: לפי הצעת השופטים, הדיירות המוגנת אמנם תימשך שלושה דורות, אבל אם וכאשר יצליחו הבעלים היהודים של המתחם לקבל היתר בנייה לשטח - הם יוכלו כנראה לפנות את הדיירים המוגנים, כך שהסכם הפשרה לא יחזיק מים.
כדי להוריד את הפלשתינים מהעץ, ולאפשר להם להמשיך ולגור בבתים לפחות עוד כמה שנים, "גייסו" השבוע, בצעד חריג, דיפלומטים ישראלים בוושינגטון את עמיתיהם בארה"ב, כדי שיפעילו לחץ על הפלשתינים לאמץ את הצעת הפשרה של שופטי העליון.
משרד החוץ נקט את הצעד הזה אחרי שמחלקת המדינה הבהירה לישראל שארה"ב מתנגדת לפינוי המשפחות הערביות מהמתחם אף שהוא בבעלות יהודית ולמרות פסיקות בית המשפט בעניין, מכיוון שמדובר במשפחות שחיות שם כבר עשרות שנים. ישראל הודיעה תחילה לארה"ב כי מדובר בעניין המסור עתה כולו להכרעה משפטית, אבל האמריקנים דחו את התשובה הישראלית ולחצו.
בתגובה, פעלה כאמור ישראל מול הממשל בוושינגטון. היא הציגה בפניו את הצעת הפשרה של שופטי העליון כרע במיעוטו וכהצעה הוגנת שתוכל להביא לרגיעה בשמעון הצדיק. ישראל גם רמזה לאמריקנים שיש סיכוי טוב שהצד היהודי לסכסוך הלכאורה נדלנ"י הזה, יקבל את הפשרה, ומכיוון שכך, יש להפעיל עתה את כל הלחץ בעניין על הפלשתינים, לשחררם מאימת פעילי הרש"פ וחמאס, ולאפשר להם לקבל החלטה חופשית מלחצים.
"לא להעמיס היסטוריה"
הסיכוי שהמהלך האמריקני־ישראלי המשולב הזה יצליח אינו גבוה, אבל הוא כרגע "המשחק" היחיד בעיר, או ליתר דיוק בשכונה הירושלמית הקטנה והכה נפיצה, בואכה הקמפוס האוניברסיטאי ובית החולים הדסה על הר הצופים.
גם ירדן בתמונה. הממלכה ההאשמית העבירה לפלשתינים בירושלים מסמכים, המעידים לכאורה כי ערב מלחמת ששת הימים התקיים תהליך שלא הושלם, של רישום נכסים על שם הדיירים הערבים; הדיירים הללו שוכנו בבתי היהודים על ידי ירדן ואונר"א, לאחר שהיהודים נסוגו מהם במלחמת העצמאות. המסמכים הירדניים הוגשו לפני ימים אחדים לבית המשפט העליון ולא ברור אם וכיצד הם ישפיעו על ההחלטה הסופית של השופטים. אנשי נחלת שמעון אומרים שמדובר בטיעון מדומיין וכי אין שום מסמך שקושר את העותרים לנכסים.
כך או אחרת, ישראל וארה"ב מנסות לשלב ביוזמת הפשרה גם את ירדן, כדי שגם היא תלחץ על הפלשתינים לאמץ אותה. בינתיים כאמור - אין למהלך הזה תוצאות, אבל ממשל ביידן אינו מרים ידיים. הוא פעיל מאוד בסוגיית שייח' ג'ראח בניסיון לבלום את המהלך ההתיישבותי היהודי שם, בדיוק כפי שהוא מנסה לבלום מהלכים התיישבותיים אחרים של הצד היהודי בירושלים.
ממשל ביידן הודיע לבנט, ללפיד ולגנץ כי הוא מתנגד לא רק להוצאת המשפחות הערביות משמעון הצדיק, אלא גם לבניית שלב נוסף של שכונת הר חומה; לבניית השכונה בשטחי אי־1, בין מעלה אדומים לבין ירושלים; לבניית שכונה בעטרות, ולמימוש התוכנית, שכבר אושרה בשלהי תקופת נתניהו, להקים שכונה יהודית בגבעת המטוס. הנשיא ביידן שוחח עם בנט בטלפון בעניין הר חומה והעלה בשיחה גם את התנגדות ארה"ב ליוזמות דומות שהן להשקפתו "קביעת עובדות בשטח שיש בהן כדי לטרפד פתרון מדיני עתידי".
לא ידוע כיצד הגיב בנט לדברים, אבל דבר אחד ברור: בדיוק כמו בימי נתניהו, כך גם בימי בנט, ישראל עדיין לא בונה את השלב הנוסף של שכונת הר חומה, לא בונה בעטרות, לא בונה באי־1 ובגבעת המטוס, ואינה מפנה עוד משפחות ערביות ב"שמעון הצדיק", שם כבר חיות 22 משפחות יהודיות.
אלא שעתה עוברת המחלוקת המדינית לאולם בית המשפט. בדיון בשבוע שעבר, השופטת דפנה ברק־ארז כמעט התחננה בפני באי כוחם של המשפחות הערביות, עורכי הדין סאמי ארשיד וסאלח אבו חוסיין, שלא להפוך את השיח המשפטי באולם הדיונים ל"שיעור היסטוריה". "אתם מעמיסים כאן יותר מדי היסטוריה", היא קבלה בפניהם. ראש ההרכב, השופט עמית, הציע למשפחות מהלך של "דיפלומטיה קונסטרוקטיבית", כהגדרתו. "נכתוב", הוא הציע, "שהמבקשים מצהירים שהם הדיירים המוגנים ושהמשיבה (נחלת שמעון) רשומה כבעלים ובכך פתרנו את הבעיה. כך נרוויח כמה שנים טובות", המשיך השופט. "עד אז או שיפרוץ השלום או שיהיה הסדר מקרקעין. רדו מרמת העקרונות לרמת הפרקטיקה", הפציר השופט עמית בדיירים הערבים. "אנשים צריכים להמשיך ולחיות שם. תרדו מהצהרות. אנחנו מחפשים פתרון פרקטי". אבל הפלשתינים, נכון לעכשיו, מסרבים. השבוע הם היו אמורים להגיש לעליון, לבקשתו, רשימה שמית של הדיירים במתחם ומעמדם המשפטי בו, אך אין ביטחון שיעשו זאת. ייתכן שיבקשו דיון נוסף בהצעת הפשרה וינסו לשפר אותה.
מנקודת המבט של הצד הפלשתיני אין מדובר כאמור רק במאבק על הבית הפרטי, אלא גם במאבק נגד הרצף שישראל מבקשת להשלים בין מערב ירושלים לבין הר הצופים, שהיה מנותק מישראל 19 שנה והתקיים כמובלעת ישראלית בלב השטח הירדני, עד ששוחרר ב־1967. באותו מועד חודשה בהר פעילות ביה"ח הדסה והאוניברסיטה העברית, שפסקה ערב הקמת המדינה.
התינוק שמואל צפניה
הרצף הזה, כמו גם קבר שמעון הצדיק הסמוך, שסביבו הוקמה השכונה היהודית הקטנה ששכנה במקום עד מלחמת העצמאות, וכך גם בתי שייח' ג'ראח הערבית שצמודים לה - אינם אתרי קצה במזרח ירושלים. מדובר באזור מאוכלס משני צידי קו התפר, שבסמוך לו שוכנים משרדי המטה הארצי של משטרת ישראל, שורת מלונות, מרכז גדול של קופת חולים כללית ושטחים שמחזיקים 3,345 דונם שישראל הפקיעה מייד לאחר מלחמת ששת הימים מערבים ומיהודים באזור.
המתכננים הישראלים ופרנסי העיר ירושלים, ראו לאורך השנים את המרחב הזה כחלק חיוני מהרצף האורבני שמחבר את מערב ירושלים להר הצופים. הרצף הזה כולל בין היתר את רמות אשכול, סנהדריה, הגבעה הצרפתית ומעלות דפנה. עשרות אלפי ישראלים חיים שם היום. הפלשתינים, לעומת זאת, שאינם חדלים לדבר על כל חלקי מזרח העיר כבירתם העתידית, מבקשים לפגוע באותו רצף. כך הפכו הפלשתינים בשייח' ג'ראח לחלק מ"משחק המלחמה" הזה, ובדיוק כפי שהיהודים נשבעים: 'שנית שמעון הצדיק לא תיפול', הן נשבעות: "שנית שייח' ג'ראח לא תיפול".
עד 1929 שררו יחסי שכנות סבירים בין היהודים והערבים באזור, אבל אז פרצו מאורעות תרפ"ט ומוסלמים שיצאו משער שכם תקפו את בתי השכונות היהודיות הקטנות מולו, לא הרחק משמעון הצדיק - בעיקר את בתי ניסן ב"ק. הם רצחו 19 יהודים, ובהם את אמו של התינוק שמואל צפניה, שנמצא ליד גופת אמו בשכונת הגורג'ים הסמוכה. לימים, ליווה צפניה את ההתיישבות המחודשת בשמעון הצדיק. הוא נפטר לפני שנים אחדות.
הערבים ניסו לגרש את היהודים גם משכונת שמעון הצדיק, תחילה בתרפ"ט ואחר כך במאורעות 1936. הם הצליחו בכך רק ערב קום המדינה: הבריטים הכריחו את היהודים לעזוב את שמעון הצדיק, אחרי שפורעים ערבים רצחו שלושה מתושבי השכונה. חודש אחרי הפינוי ההוא, כנופיות והמון ערבי טבחו למוות, ליד השכונה היהודית הנטושה, 78 רופאים ואחיות שעשו דרכם לבית החולים הדסה הנצור. הטבח ב"שיירת הדסה" התרחש לא הרחק ממעונו של "המופתי הגדול", חאג' אמין אל־חוסייני, לימים שותפו של היטלר בתוכנית השמדת היהודים.
למורת רוחם של שופטי העליון, הדיונים באולם הממוזג שלהם אינם רק משפטיים, וגם אם שני הנרטיבים ההיסטוריים, היהודי והפלשתיני, משמשים רק כתפאורת רקע לדיונים - הרי הם אלה שהופכים את הסוגיה לנפיצה. חמאס אגב, כבר חידש את איומיו לפרץ אלימות נוסף בגבול הדרומי ובשייח' ג'ראח, אם השופטים לא יפסקו לטובת הפלשתינים. במקביל מקדמת קק"ל רישום של עשרות נכסים בבעלות יהודית לכאורה, שמנהל האפוטרופוס הכללי. בדומה לנכסים ב"שמעון הצדיק", הם הועברו אליו ב־1967 מידי הממונה הירדני על רכוש אויב. משעמם לא יהיה כאן בחודשים הקרובים.
