ארה"ב כבר עברה ליום שאחרי המלחמה - ולישראל נותרה כעת רק ברירה אחת

כמעט שלוש שנים של מלחמה רב-זירתית - ובאף זירה לא היתה הכרעה מלאה או "ניצחון מוחלט". בכל אחת מהזירות ממשיך צה"ל להתכתש עם השטח ועם האויב, בשלושה גבולות נוצרו איזורי חיץ ומרחבי אבטחה קדמיים שדחקו את הגבול הבינלאומי ובכך יצרו עומק לפנים שמאפשר להגן טוב יותר על הגבול, ובעיקר על היישובים סמוכי הגדר.

למרות שהמלחמות העצימות, התמרון הקרקעי והתקיפות הרצופות פסקו כבר מזמן ברצועת עזה וגם בלבנון, ריחפה כל העת מעל מרחבים אלו תחושות של חידוש הלחימה - האויב (גם חמאס וגם חיזבאללה) משתקם ומתאושש הרבה יותר מהר מכפי שהעריכו (שוב הייתה זו הערכת חסר). האויב שנותר מאתגר ומייצר חיכוך קבוע שמסב נזק ואבידות לכוחות צה"ל. בנוסף, במירוץ ההתחמשות האויב מנסה כל הזמן להשתכלל (רחפני הסיב כדוגמה), ולא עוזרים חילופי התפקידים בין הדרג מדיני לדרג הצבאי, כשפעם זה דוחף לתגובה אגרסיבית ושוברת כלים השני מרגיע - ופעם זה הפוך.

את המציאות הזאת קוראים ומלווים האמריקניים מהיום הראשון. הטענה היתה שהעיסוק באיראן דחק את העיסוק בזירות הקרובות לשוליים, מה שאיפשר לישראל להמשיך באותה מדיניות מבלי להתמודד באמת עם שאלת האסטרטגיה והמדיניות שתביא לשינוי מהיסוד. כך תחזוק מצב הלחימה הקבוע באותן זירות הפך לאסטרטגיה המובילה.

גם כאן, כנראה שטעינו בהערכה. ארצות הברית לא זנחה רעיונות שקידמה בעבר, חלקם לפני המלחמה וחלקם לאחר תחילתה.

ההודעה לא הגיעה לשטח

יש פער הולך וגדל בין האופן שבו וושינגטון מבקשת (או כופה) להציג את המציאות במזרח התיכון לבין המציאות בשטח. מבחינת הממשל האמריקני, לבנון ועזה הן זירות שאפשר להעביר ממסלול הלחימה למסלול ההסדרה - הפסקות אש, מגעים מדיניים, מנגנוני פיקוח, תוכניות ליום שאחרי ותוכניות בשלבים לסיום הלחימה.

אבל בשטח שתי הזירות רחוקות מסגירה. במקרה של הזירה הצפונית, ארה"ב הצליחה להביא את לבנון וישראל לשורה של הסכמות ולהפסקת אש, אבל עצם העובדה שמתקיימים מגעים על נסיגת כוחות צה"ל מחד ופירוק חיזבאללה מנשקו מאידך, מעידה שהמלחמה לא באמת נסגרה. השבוע האחרון היה רק עוד עדות לכך.

בעזה הפער בולט עוד יותר. הנשיא טראמפ הכריז על מעבר לשלב השני ביישום תוכניתו ועל נכונות חמאס להתפרק מנשקו (הצהרה שחמאס מיהר להתנער ממנה), והוסיף כי ישראל תיסוג מעבר לקו הצהוב (הצהרה שממנה שישראל מיהרה להתנער ממנה) ולאחר ימים ולחצים שונתה מילה אחת באשר לנסיגה עד לקו הצהוב. משחקי מילים כאלה רק מכסים על הפערים בין ההצהרות למציאות בשטח.

ואם נביט על הזירה האיראנית, הפער גדול ומטריד ביותר. ברור לכל שכל הסכם בין עומאן לאיראן (איפה ארה"ב?) יקבל את הסכמתה של ארה"ב, שכל רצונה הוא לשים את המלחמה מאחור וכך גם את מטרתה העיקרית - פרוייקט הגרעין ופרוייקט הטילים הבליסטיים שכבר מזמן מאיימים לא רק על ישראל.

היום שאחרי אמריקה

הסכנה האסטרטגית מנקודת המבט הישראלית היא שארה"ב תגדיר את עצם המעבר ממצב של לחימה רב-זירתית למשא ומתן ולהסדרים כפויים כמעט במעמד צד אחד, בתור הצלחה ("ניצחון").

במזרח התיכון, כבר למדנו שמשא ומתן אינו בהכרח סימן לכך שהמלחמה הסתיימה (ארה"ב צריכה ללמוד את השיעור הזה מהתהליך מול איראן) ולפעמים הוא פשוט שלב נוסף במלחמה, רק באמצעים אחרים.

הפסקת אש יכולה להיות יציבה או זמנית, נסיגה יכולה להיות סופית או מותנית, פירוק ארגון מנשקו יכול להיות אמיתי או הצהרתי ומגנון בינלאומי יכול לפקח עליו.

המבחן לא יהיה במספר ההצהרות של המנהיגים, או במספר מפגשי הצמרת. המבחן יהיה פשוט בהרבה: האם חמאס מסוגל להוות איום על ישראל? האם לחיזבאללה יכולת (הרצון קיים) לפתוח באש ולאיים שוב על ישראל? האם לבנון מסוגלת להבטיח את מימוש משילותה? האם בעזה ייווצר מנגנון שלטוני שמונע את חזרת חמאס? האם לאיראן יכולת לפרוץ לגרעין?

שאלות אלו ונוספות, לא מותירות בידי ישראל הרבה ברירות בנקודת זמן זו. היא חייבת להמשיך בתהליכי בניין הכוח, להפיק לקחים מכל סבבי הלחימה בשנים האחרונות, להגדיר מחדש את האיום ואת תרחישי הייחוס ולפיהם לבנות את הכשירות והתוכניות המבצעיות.

ישראל צריכה לחשוב על היום שאחרי ארה"ב – כלומר, על היום שבו היא תעזוב את המזרח התיכון, על היום שבו המזרח התיכון יתעצב מחדש לנגד עינינו וטורקיה תהפוך לשחקן משמעותי (בחסות ארה"ב). נכון לעכשיו, בריתות הגנה אזוריות (ללא ישראל) תופסות מקום במקום המשך תהליכי נורמליזציה והסכמי אברהם. זאת מציאות שמחייבת נקודת מבט מרחיקת ראות שלא מתעלמת ממורכבויות המציאות - אך נערכת לאתגרי העתיד.

הכותב: תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי