התשובה של ישראל ל"נאט"ו המוסלמי"

הסכם ההגנה המשותף שנחתם בסוף השבוע במכה בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן מהווה נקודת מפנה אסטרטגית במזרח התיכון ובדרום אסיה. הברית הפאן-אסלאמית החדשה, המאגדת את אפוטרופוסית המקומות הקדושים, מעצמה גרעינית וחברה בנאט"ו, צפויה להאיץ את מרוץ החימוש האזורי והעולמי.

התפתחות זו מציבה אתגרים משמעותיים לישראל, מרחיקה את מסלול הנורמליזציה מול ריאד וגודעת את חזון ״המזרח התיכון החדש״. כמענה הולם, נדרשת ישראל להדק באופן מיידי את התיאום מול איחוד האמירויות והודו.

התפתחות זו אינה מקרית. הדיונים לגביה החלו כבר בראשית השנה כמענה לשחיקה המתמשכת בהרתעה האמריקנית. המדיניות של וושינגטון בחודשים האחרונים מול איראן שהתאפיינה בריסון, היסוס והימנעות מהפגנת עוצמה, העצימה את תחושת חוסר הביטחון ודחפה את מדינות האזור לגוון את משענותיהן האסטרטגיות.

אף שהמדינות החברות מציגות את ההסכם כמנגנון הגנה קולקטיבי, סעיף הגנה הדדית בסגנון נאט״ו רחוק מלהיות מבטיח, כפי שראינו בבריתות קודמות כמו ההסכם בין סעודיה לפקיסטן מספטמבר 2025. כמו כן, בשלב זה אין כל אינדיקציה למתן מטרייה גרעינית פקיסטנית.

טורקיה: איום לא פחות גדול מאיראן

לאחר שהימרה על שקט אזורי אך נדחקה למלחמה רב-חזיתית ולמצור ימי בעל השלכות הרסניות על הכנסות האנרגיה ותוכניות הפיתוח שלה, נותרה הממלכה הסעודית חשופה. מציאות זו אילצה אותה לבצע מהלך דרמטי מול טורקיה, לאחר כמעט עשור של יחסים מתוחים, בעיקר בשל המינוף שמעניקה הנוכחות הצבאית הטורקית באזור סומליה. במקביל לתהליך חימוש מואץ, סעודיה שואפת כעת לעצב מערכת בריתות אסטרטגית שתעניק לה הגנה ומשקל נגד.

מנגד, טורקיה מסתמנת כאיום משמעותי על ישראל לא פחות מאיראן. היא תשאף לנצל את הברית להרחבת השפעתה במפרץ ולאתגר את ישראל במישור המדיני והצבאי. בעוד פקיסטן ממשיכה לבסס את מעמדה כשחקנית משפיעה, תוך מיצוב נכסיה מול ארה"ב לנוכח המבוי הסתום והיעדר הפתרון מול איראן.

לאיסלמבאד היסטוריה של שיתוף פעולה ארוך שנים עם ריאד. משוואת הביטחון ביניהם מושתת על הסדר דו-צדדי שבו ערב הסעודית סיפקה תמיכה פיננסית ואנרגטית בעוד שפקיסטן הציעה יכולות צבאיות וכוח אדם. הסכם ההגנה שנחתם בשנה שעברה, אשר נועד להפגין אחדות ועוצמה צבאית ואסלאמית כאחד, כבר סימן עליית מדרגה משמעותית.

מנגד, הציר שבין אנקרה לאיסלמבאד צובר תנופה מואצת שמרכזה תעשייה ורכש ביטחוני. כיום טורקיה היא ספקית הנשק השנייה בגודלה לפקיסטן, והשתיים עוברות מרכש מדף לשיתוף פעולה עמוק של פיתוח וייצור טכנולוגי מאפס. רק לאחרונה, בתערוכה בתחום שנערכה בפקיסטאן, בהשתתפות נציגים מ-32 מוסדות משתי המדינות, שר ההגנה הטורקי, יאסר גולר, אישר שהסכם רשמי להשתתפות פקיסטאן בפיתוח ובייצור של ה KAAN כמעט הושג לחלוטין. היחסים הפכו למשמעותיים במיוחד במהלך העימות בין הודו לפקיסטן במאי 2025.

מסגרת תלת-צדדית במתכונת ״הסכם מכה״ עשויה להעניק כעת דחיפה מטאורית לשיתוף פעולה זה. הגיבוי הפיננסי המאסיבי מצד סעודיה, שמדורגת בצמרת העולמית של הוצאות הביטחון, יאפשר לריאד להדק את שליטתה בשרשראות האספקה בתחום. במקביל, היא ופקיסטן יזכו לגישה מהירה יותר לטכנולוגיות הגנה מתקדמות, לשיתוף פעולה מודיעיני ולמומחיות והכשרה מטורקיה. שאיפתה של סעודיה לארגן מחדש את ארכיטקטורת הביטחון שלה תרחיב גם את הפיתוח המשותף של פלטפורמות צבאיות, בדגש על כטב״מים, מערכות ימיות ותוכניות עתידיות למטוסי קרב.

ציר משולש ייענה בציר משולש

המציאות החדשה, שבה סעודיה מתרחקת ממו״מ לנורמליזציה וטורקיה מסתמנת כאיום מרכזי, מחייבת את ישראל לאמץ אסטרטגיה בשני צירים מקבילים. הציר הראשון כבר פועל בים התיכון מול יוון וקפריסין, ומספק לירושלים משקל נגד הכרחי לבלימת ההשפעה הטורקית, בפרט על רקע התקרבותה של אנקרה לשלטון החדש בדמשק בהנהגת אחמד א-שרע. הציר השני פונה מזרחה, ומתמקד בביסוס וייצוב הציר האסטרטגי המשולש עם איחוד האמירויות והודו.

איחוד האמירויות, הצופה בדאגה בהתרחבות ההשפעה הטורקית במזרח התיכון, בעיקר בשל זיקתה של אנקרה לתנועות האסלאם הפוליטי ובהן ״האחים המוסלמים״, צפויה למצוא עצמה במוקד חיכוך חדש מול ריאד. כזכור, האמירויות היא המדינה המרכזית שהעזה לשבור את הקונצנזוס הערבי ארוך השנים וכוננה יחסים רשמיים עם ישראל במסגרת ״הסכמי אברהם״ ב-2020. מאז, אבו דאבי אף העמיקה והכפילה את שיתוף הפעולה האסטרטגי והביטחוני עם ירושלים, וזאת על אף הביקורת הפומבית שמתחו בכירים באמירויות על הלחימה הישראלית בעזה ובלבנון.

אף שהיקף ייבוא הנשק של איחוד האמירויות נמוך מזה של ערב הסעודית, המדינה מדורגת בצמרת העולמית מתוך אסטרטגיה ברורה: "קטנה אך קטלנית". מדיניות גיוון הספקים של אבו דאבי, שנולדה מתוך אילוץ תחת ממשל אובמה, הביאה להעמקת השותפות הביטחונית והאסטרטגית עם ישראל, לצד הידוק מואץ של הציר מול הודו. שיתוף הפעולה עם ניו דלהי עלה מדרגה עם חתימת הסכם מסגרת אסטרטגי, ששיאו בעסקת ענק המתגבשת לרכש טילי ״ברהמוס״ בהיקף של מיליארדי דולרים.

הקלף ההודי

ההסכם החדש מעמיד גם את הודו בדריכות גבוהה. ניו דלהי חוששת לא רק מהתעצמותה הצבאית של פקיסטן היריבה, אלא גם מהפיכתה לצינור שדרכו תרחיב טורקיה את טביעת הרגל האסטרטגית שלה בדרום אסיה. על רקע זה, נראה כי הודו תיאלץ להעמיק את התיאום עם מדינות המושפעות מההתפשטות הטורקית, לחזק את יכולות ההגנה והמודיעין שלה, ולבסס בריתות אזוריות נוספות בתחומי הביטחון הימי, המודיעין והכלכלה.

אל מול הברית המשולשת המתהווה, המעניקה לחברותיה יתרון מקצה לקצה, משלב הפיתוח הטכנולוגי ועד לייצור המוני ומוזל, נחשפת חשיבותו של משולש נגדי: ישראל, איחוד האמירויות והודו.

היחסים האסטרטגיים בין ירושלים לניו דלהי, שפרחו תחת הנהגתם של נתניהו ומודי והניבו גיבוי מדיני, סיוע צבאי והרחבה של קווי הייצור, מסתמנים כמרכיב קריטי בחוסן הלאומי מול סכנת האמברגו והבידוד הבינלאומי. כאשר לכל אורך הדרך מחברים בין שלוש המדינות אינטרסים חופפים, יחסים קרובים ותשתית עמוקה של אמון הדדי, ברית זו הופכת לעוגן גיאופוליטי הכרחי לייצוב האזור ולבלימת האיומים המתפתחים.

• ד״ר אושרית בירודקר, היא מומחית למדיניות החוץ והביטחון של הודו, יועצת לחברות ביטחוניות וחוקרת בכירה במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS).