הכירו את יהודי החצר, מודל 2026. רמת הניתוק שלהם מהמציאות של אחרי 7 באוקטובר מדהימה ומתסכלת כאחד: אלפים מהם סייעו לזוהרן ממדאני אוהד החמאס להיבחר לראשות עיריית ניו יורק. הם עשו זאת אף שמדובר בשונא ישראל מובהק, במחרים סדרתי שלנו, ובמי שעדיין מתקשה לגנות - בלי אם ובלי אבל - את טבח 7 באוקטובר. גם בבריטניה יש כאלה: כ־1,000 מנהיגים ופעילים יהודים חברו בפועל לארגוני החרם האנטישמיים שם, כשקראו לממשלתם לא לסחור עם ההתיישבות ביו"ש.
44% מיהודי ארה"ב חושבים טובות על ממדאני גם כיום (לפי סקר של אי.פי ונורק). מאות אלפים מהם הצביעו בעדו. ראשת המשרד למאבק באנטישמיות, שממדאני בחר, היא היהודייה פיליסה ויזדום הנחשבת למבקרת חריפה של ישראל, מי שבעבר הסתייגה מגינוי ירי רקטות של חמאס על האוכלוסייה בארץ.
תומכת אחרת של ממדאני היא הסופרת והמחזאית היהודייה שרה שולמן, חברת הוועדה המייעצת של "קול יהודי לשלום" התומך ב־BDS ומי שראתה בתגובות ובשיח על טבח 7 באוקטובר חלק מתעמולה לעיצוב דעת הקהל.
קומץ יהודים מהתפוח הגדול אמנם עולים לישראל מדי שנה, אבל רבים פי כמה הפכו לאוהדים של גדולי שונאינו/שונאיהם. זו תופעה פתולוגית יהודית היסטורית ייחודית, שקשה להבנה גם כיום. בני עמנו שפיתחו תסמונת שטוקהולם פוליטית, ומקיימים בפועל את ציווי ישו בדרשת ההר שלו: "אהבו את אויביכם והעתירו בעד רודפיכם"; יהודים שמפנים עורף לקודים המוסריים הכי בסיסיים של היהדות, כמו "הקם להורגך השכם להורגו" או להבנה שחמלה על אכזרים סופה התאכזרות לרחמנים ופגיעה בחפים מפשע.
הפרוגרסיבים היהודים בטוחים שקנו את מקומם במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אך יגלו שייעשה בהם מנהג "השתמש וזרוק". כי מי ששולל את זכות קיומו של העם היהודי בירושלים, לא יגן על קיומו של יהודי בניו יורק
יהודי החצר של ימינו, במודע או שלא במודע, משתפים פעולה עם האנטישמיות של דורם. זו שמסתתרת מאחורי שנאת ציונות ומסתירה שנאת יהודים. כך נראית הפרוגרסיביות היהודית החדשה בפרופיל הכי קיצוני שלה, מאותו הז'אנר שהביא ב־2024 את הפילוסופית האמריקנית היהודייה ג'ודית באטלר לקבוע בין היתר, כי מאורעות 7 באוקטובר "לא היו מתקפת טרור או מתקפה אנטישמית" אלא "מעשה של התנגדות חמושה" ו"התקוממות... נגד שעבוד".
פטריוטיות יהודית מזויפת
"יהודי החצר" המקוריים מאירופה נהגו להחניף לדוכסים, למלכים ולבעלי השררה בארצות שבהן חיו במאות ה־18, ה־19 וה־20. הם טעו לחשוב שאם יגלו הבנה להאשמות שונאיהם, יהפכו למקובלים בחברה הנוכרית.
הידוע שבהם היה יששכר זיסקינד אופנהיימר, או בכינוי הגנאי שהודבק לו "היהודי זיס", בנקאי יהודי ויועץ כספי לדוכס קרל מווירטמברג, שהעשיר בכישרון רב את קופת המדינה וגם את עצמו. כאשר הדוכס מת לפתע, הוא נתלה עד צאת נשמתו מול 10,000 איש מריעים שנאספו מחוץ לשטוטגרט.
שיא הטרגדיה של יהודי החצר מגולמת, כמובן, בסיפורה של יהדות גרמניה ערב השואה, שאותה היטיב לתאר ההיסטוריון פרדריק גרינפלד ביצירת המופת שלו "נביאים בלי כבוד". גרינפלד משרטט באזמל דק את הטרגדיה של אנשי הרוח היהודים בגרמניה ובאוסטריה שלפני עליית הנאציזם.
הוא מצייר דיוקן של אהבה נכזבת, פתטית וכמעט התאבדותית: עילית אינטלקטואלית שהעלתה את התרבות הגרמנית מעלה־מעלה מתוך אמונה תמימה שאם רק תהיה גרמנית מספיק, נאורה מספיק ופרוגרסיבית מספיק, הלאומנות המקומית תמחל לה על מוצאה. הסוף המר ידוע.
עם כל ההבדלים - כי האירועים אינם זהים לגמרי - קשה לברוח מהשוואה למה שעובר עתה על חלק מיהדות ארה"ב ובריטניה: הטרגדיה של הפטריוטיות היהודית המזויפת מכה שנית, אך הפעם באנגלית ובמבטא ניו־יורקי. פוליטיקאים יהודים פרוגרסיביים כבראד לנדר, שעשו כמעט הכל כדי להלבין שרץ פוליטי בדמותו של ממדאני, אינם רק תומכים במי ששולל את עצם קיומה ישראל כמדינה יהודית, אלא גם מתנתקים מרוב רובה של יהדות ניו יורק, שתומכת בישראל ואינה מנוכרת לנו.
בדומה לאנשי הרוח בגרמניה של רפובליקת ויימאר, יהודי החצר מניו יורק בטוחים שיעצבו את העתיד. במאה הקודמת בני דמותם היו נביאים בעיני עצמם, אך משוללי כבוד והגנה, ו"העתיד" הגיע ושרף אותם ואת ספריהם
ממדאני וחלק מיהודי החצר שלו חברים ב־DSA, ארגון השמאל הרדיקלי הגדול בארה"ב, שמסרב להפריד בין המאבקים החברתיים בניו יורק לבין השאיפה לחסל את מדינת ישראל, ודורש מחבריו להתנער מהציונות, לתמוך ב־BDS ולהחרים מוסדות יהודיים מרכזיים.
זינוק בפשעי שנאה
פוליטיקאים יהודים שחושבים כי קנו את מקומם בחצר הדמוקרטית, יגלו בהדרגה שעושים בהם מנהג "השתמש וזרוק". כשממדאני וה־DSA יסיימו להשתמש בלגיטימציה שהיהודים הללו העניקו להם, הם יזרקו אותם לכל הרוחות וינרמלו עמדות אנטי־ציוניות קיצוניות, תחילה בממסד העירוני ואחר כך גם בארצי.
הסנוניות הראשונות הן הדרת היהודים מהגוף המייעץ לבחירת שופטים בניו יורק, והניסיון להשמיט את השכונות היהודיות מ"מפת מובלעות המהגרים" העירונית. מה הפלא שביולי נרשם זינוק של 53% בפשעי השנאה נגד יהודים בעיר, וזוהי רק ההתחלה. בינתיים הפרוגרסיביות הדמוקרטית מטפחת רטוריקה פלסטינית שביסודה שנאת ישראל, דה־לגיטימציה למדינה היהודית ופתיחת שערים לרווחה בפני אנטישמיות, אסלאמיזציה ואוהדי חמאס.
כך נראית פרוגרסיביות אנטישמית בכסות אינטלקטואלית ובתמיכה יהודית, שמחרימה את ישראל. כזאת שמעולם לא העלתה על דעתה להחרים ברברים אמיתיים ורוצחים לא מדומיינים במקומות רבים אחרים בעולם. אבל רק ישראל על הכוונת שלהם, כי צריך לתחזק את הברית הלא־קדושה בין שלוחות האחים המוסלמים שחדרו לארה"ב לבין העילית הפרוגרסיבית של המפלגה הדמוקרטית, שבה השתלבו גם יהודים.
רבים מהם משלים את עצמם שתמיכה בראש עיר המחרים את מדינת היהודים תקנה להם חסינות מפני האנטישמיות שגואה ברחובותיהם. אבל אם יביטו במראה, יבינו אולי שמי ששולל את זכות קיומו של העם היהודי בירושלים, לעולם לא יגן באמת על זכות קיומו של היהודי בניו יורק, וגם לא יעצור בגבולות שדות התעופה הית'רו או JFK; שמי שמסוגל לגלות רק אמפתיה מותנית לטבח יהודים בעוטף, יתקשה לגלות רגישות ליהודים שמותקפים בחוצות ניו יורק.
יהודי החצר של ממדאני ודומיו מכשירים למעשה את הקרקע למחיקת הלגיטימיות של עצמם. הם אינם נאורים, אלא אידיוטים שימושיים, שגוררים את הרוב היהודי שאוהד את ישראל - אך מתקשה להתנתק ולעלות ארצה - למסע של התאבדות מרצון.
מעט בדומה לאנשי הרוח בגרמניה של רפובליקת ויימאר, יהודי החצר מניו יורק בטוחים שיעצבו את העתיד. במאה הקודמת, בני דמותם היו נביאים בעיני עצמם, אך משוללי כבוד והגנה, ו"העתיד" הגיע ושרף אותם ואת ספריהם. ממשיכיהם צועדים באותו נתיב. הלוואי שיתפכחו בזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו