אחרי אינספור סקרים שמעידים שנתניהו עומד להפסיד את הבחירות האלה, או לכל היותר לסחוט תיקו, אפשר היה לצפות לייאוש, דכדוך ואדישות בקרב בוחרי נתניהו, ובתמונת ראי – לאופטימיות, ששון אלי קרב ומוטיבציית שיא אצל מתנגדיו.
אבל הסקר השבוע מעלה בדיוק את ההפך. בקרב בוחרי הקואליציה 75 אחוז מאמינים שהמחנה שלהם ינצח בבחירות בסוף אוקטובר, ואילו בקואליציה רק 45 אחוז.
איך זה יכול להיות? שנים של אכזבות מרות מצד אחד ושל הפתעות לטובה בתוצאות האמת מצד שני? האם זה טוב בכלל לנתניהו שהמחנה שלו משוכנע שהניצחון בכיסו? אולי אופטימיות היא בעצם שאננות ו״מעולם לא היה מצבנו טוב יותר״? כזכור, את הגדולים שבנצחונותיו נחל ראש הממשלה דווקא כששכנע את תומכיו שהמצב קשה וההפסד בפתח, אם לא ירוצו לקלפי.
ואולי יש פה משהו אחר, שהוא בכלל לא על סקרים ונתניהו אלא על נפש האדם. הפילוח מראה שככל שרמת הדתיות עולה, האופטימיות עולה, ולהפך. מחנה נתניהו מורכב מהרבה יותר דתיים וחרדיים. זו גם הסיבה שבציבור הערבי, הדתי יותר, שיעור הבטוחים שהמחנה שלהם ינצח גבוה מאשר בקרב מצביעי השמאל הישראלי, וכידוע – אין היתכנות באופק לממשלת טיבי-עבאס. אלה עם ״יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב״ ואלה עם ״משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן''.
