מבודדת ובלי רשת ביטחון: כך הקריב טראמפ את האינטרס הישראלי

כמעט 53 שנים חלפו מאז התמודדה ישראל עם אחד האתגרים הקשים ביותר שאיימו על ביטחונה, בעקבות מתקפת הפתע שיזמו נגדה מצרים וסוריה ביום כיפור. בשלהי אותה מערכה, שהתנהלה מראשיתה בתמיכתו המוצקה של ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון, כוחות צה"ל הצליחו לכתר את הארמייה השלישית המצרית ממזרח לתעלת סואץ, ולנתק את קווי האספקה אליה.

דווקא בצומת דרכים גורלי זה, כיסתה לפתע עננה את הרקיע האמריקני־ישראלי, שעד אז התאפיין בהרמוניה מלאה בין שתי בעלות הברית. בעוד ממשלתה של גולדה מאיר שאפה להכניע את הארמייה הנצורה ולהשיג בכך הישג אסטרטגי ותודעתי רב־ערך - עבור מזכיר המדינה רב־העוצמה הנרי קיסינג'ר, חיוני היה למנוע מישראל ניצחון גורף ומוחלט.

על רקע שאיפתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לנתק את אומתו ממרחב ההשפעה של בריה"מ, למזכיר המדינה היה חשוב להוכיח לו שרק מעצמת־העל האמריקנית מסוגלת להפעיל לחץ אפקטיבי על ישראל, וכך לחסוך מארץ הנילוס השפלה כואבת.

ואכן, הלחץ הכבד שהפעיל קיסינג'ר על ישראל, שכלל איום לפתוח ציר אספקה עבור הארמייה הנצורה, נשא פרי והכיתור הוסר. שיקוליו הגלובליים והאזוריים של המזכיר ומנופי הלחץ שבהם השתמש כלפי ישראל אילצו את גולדה מאיר, שהיתה תלויה לחלוטין בהמשך הסיוע האמריקני, לקבל את הדין.

כעת שוב חוזר לכאורה הניגון. אף שהנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו ניהלו במשותף את שני סבבי המערכה האווירית נגד איראן, עד מהרה התברר הפער בפרספקטיבה ובהגדרת היעדים בין שני השותפים לדרך. כמו מאיר ב־1973, נתניהו שאף למיגורו המוחלט של האיום שנשקף מאיראן, ובהמשך גם משלוחיה בלבנון.

עבור טראמפ, לעומת זאת, התארכות המלחמה נשאה בחובה תג מחיר, שהלך והאמיר מדי יום. סגירת מצר הורמוז, שפגעה באופן מיידי בסחר העולמי ואיימה להכניס את הכלכלה האמריקנית לסחרור אינפלציוני חמור, איימה גם יותר ויותר על מעמדו הפוליטי של הנשיא, שרמת התמיכה הציבורית בו צנחה במהירות - ובראשית נובמבר עתידות להתקיים בחירות האמצע לקונגרס.

על רקע זה, כשהמשאבים העצומים שהושקעו בניהול המלחמה לא תרמו להשגת יעדיה, והעלו מתהום הנשייה את זיכרונן הטראומטי של הסתבכויות אמריקניות קודמות במלחמות ממושכות ויקרות - הנשיא החליט למזער את ההפסדים ולחתור להפסקת אש מיידית.

ההיסטוריה חוזרת

וישראל? היא נפלה קורבן להגדרת האינטרסים החדשה של הבית הלבן. ניסיונה המוצדק להמשיך במערכה כדי להסיר את איום חיזבאללה נתקל בכתף קרה וגישה לעומתית מצידו של יושב המשרד הסגלגל. טראמפ, שהיה נחוש לשמר בכל מחיר את הפסקת האש השברירית, קיבל בפועל את ההגדרה האיראנית של זיקה ישירה בין הזירה האיראנית לחזית לבנון. לא זו בלבד, הוא מידר והדיר לחלוטין את בעלת בריתו הישראלית מוועידת לוצרן, שבה הוקם בין היתר המנגנון שנועד להפחית את החיכוך וליישב מחלוקות טקטיות במישור דרום לבנון.

וכך, כמו ב־1973, כעת ישראל המבודדת, נטולת רשת ביטחון פנים־אמריקנית, החוששת מעימות ישיר עם הבית הלבן, נאלצת לפעול (או להימנע מפעילות) בהתאם לקווי המתאר ולכללי המשחק החדשים שפטרונה מכתיב.

באוקטובר 1925 נחתמו בלוקרנו הסכמים שנועדו להבטיח שלום באירופה, אך כעבור 11 שנים הם קרסו עם התוקפנות הנאצית. בסוף השבוע, לא הרחק משם, השיקה ארה"ב מהלך חדש (שלא כלל את ישראל) שנועד להסדיר את העימות עם איראן. האם ניסיון זה יעלה יפה, כפי שאירע בשנים הראשונות לאחר חתימתם של הסכמי לוקרנו - או שמא יימוג ויתאדה במהירות אל תהומות השכחה?