יו-טהרן: כך מכר דונלד טראמפ את המזרח התיכון לאיראן

"אין לך דבר קשה יותר לביצוע, מסוכן יותר לניהול ומפוקפק יותר בהצלחתו, מאשר הובלתו של סדר דברים חדש" כתב ניקולו מקיאוולי בספרו "הנסיך". כאשר דונלד ג'יי טראמפ חתם על מה שמכונה "הסכם הרגיעה האזורי" עם הרפובליקה האסלאמית של איראן, מי שהקשיב היטב יכול היה לשמוע את רשרוש הז'יטונים הנופלים על השולחן הירוק.

עבור מי שעדיין מחזיק באשליה שטראמפ הוא ה"בולדוזר" שיחריב את ציר הרשע, ההסכם הזה הוא מפלה מבישה של ארה"ב. אך הוא אינו מפתיע את מי שעוקב אחר דפוס התנהגותו של האיש: מדובר בשידור חוזר של אומנות מכירת בעלות הברית במחירי חיסול.

מבחינת טראמפ, העולם אינו זירה של ערכים או מחויבויות אסטרטגיות, אלא מגרש נדל"ן שבו השורה התחתונה היא היחידה שקובעת. מי שמחפש את "הדפוס היוצר" של הנשיא לא צריך להפליג בדמיון; מספיק להביט אחורה אל הסכם דוחא עם הטאליבן בפברואר 2020. גם שם, תחת שושבינות קטארית נדיבה, מכר טראמפ את ממשלת אפגניסטן הלגיטימית עבור כרטיס יציאה מהיר וכותרת בעיתון. התוצאה הייתה פיאסקו מהדהד שנגמר בנפילת קאבול ובנסיגה משפילה. כעת, ההיסטוריה חוזרת על עצמה כפארסה בגרסה מזרח-תיכונית: ישראל היא אפגניסטן החדשה, וושינגטון שוב אורזת את החפצים ומשאירה את השטח לקיצונים.

מאחורי הקלעים של הדרמה הזו, הריח המוכר של כסף גדול ומהלכים סיבוביים מסרב להתפוגג. אי אפשר לנתח את ה"פיוס" הזה בלי להפנות את הזרקור לג'ארד קושנר, לצ'ארלס וויטקוף ולאחרים, ולרשת האינטרסים העסקיים הענפה של משפחת טראמפ עם קטאר. הדולרים הקטארים, שזורמים בעורקי קרנות ההשקעה הפרטיות של חתנו של הנשיא, שימשו כחומר סיכה יעיל בגלגלי הדיפלומטיה האמריקאית. כשהאינטרס העסקי האישי נפגש עם עייפות אסטרטגית, התוצאה היא הסכם כניעה שנכתב בדוחא ונחתם בוושינגטון.

ההלם בדובאי והמחדל בפנטגון

נקודת המפנה שסללה את הדרך לחתימה התרחשה ב-17 במאי, ביום שבו המזרח התיכון עצר את נשימתו. התקיפה הכירורגית חסרת התקדים על תחנת הכוח הגרעינית "ברקה" שבדובאי הכניסה את איחוד האמירויות להלם מערכות מוחלט. זו לא הייתה עוד פגיעה במכלית נפט; זו הייתה קריאת תיגר ישירה שהבהירה למפרציות שהגנתה של אמריקה היא משענת קנה רצוץ. האמירויות הבינו מיד את כיוון הרוח ושינו מסלול לעבר הרגעה, מה שהותיר את וושינגטון בעמדת מגננה.

במקביל, צבא ארצות הברית מצא את עצמו מדמם במערכה שלא נערך אליה. האבדות בנפש ובציוד בים וביבשה היו כבדות: 42 כלי טיס נפגעו בעלות כוללת של 2.9 מיליארד דולר, ומערכות THAAD והגנה אווירית אמריקאיות הושמדו. המחדל הגדול ביותר של הפנטגון היה הערכת החסר המודיעינית והמבצעית של היכולת האיראנית לסגור בפועל את מצרי הורמוז. האמריקאים לא הציגו שום תוכנית אופרטיבית לסיכול האיום מבעוד מועד ונאלצו לצפות במחירי הנפט מזנקים לשמיים - בדיוק בעיתוי הגרוע ביותר עבור טראמפ: ערב תחילת בחירות האמצע בארצות הברית.

טראמפ, שחלומו הגדול הוא קדנציה שקטה ויציבות פנימית, גילה שאין לו תמיכה בבית ואין לו קואליציה בחוץ. האירופאים סירבו להתגייס, ובעלות ברית מסורתיות כמו טורקיה וסעודיה הבהירו שהן לא מתכוונות לשלם את מחיר הגישה האגרסיבית של הממשל. האיראנים אמנם ספגו מהלומות קשות, אך המשטר הוכיח נחישות ויכולת שרידות מפתיעה. מול יריב כוחני שמשיב מלחמה שערה, טראמפ תמיד מפגין את אופיו האמיתי: חששנות עמוקה מניהול מהלכי כוח. ראינו את זה מול וולודימיר זלנסקי ומול מקסיקו. ברגע שאחמד ווחידי, השליט בפועל מטהרן שדם אמריקנים על ידיו, הרים את ההימור - ה"בולדוזר" פשוט התקפל.

מצעד האיוולת נוסח טהרן

המהלך הזה של טראמפ נראה כאילו נתלש ישירות מדפיו של ספרה המונומנטלי של ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת". הממשל האמריקאי פועל שוב ושוב בניגוד מוחלט לאינטרסים ארוכי הטווח שלו ושל בני בריתו, מתוך עיוורון מרצון.

מה שמרתיח במיוחד הוא שהכתובת לא רק הייתה על הקיר, היא הייתה מודפסת בספר. שר החוץ האיראני, עבאס ערקצ'י, חזה ותיאר את הטקטיקה הזו בדיוק כירורגי בספרו משנת 2025, "כוחו של המשא ונתן". ערקצ'י הסביר שם כיצד איראן יכולה לנצל את הלחץ הכלכלי, הרגישות האמריקאית לחללים והפחד מפני משברי אנרגיה כדי לאלץ נשיא פופוליסט לחתום על תנאיה של טהרן. האיראנים קראו את טראמפ כמו ספר פתוח ויישמו את התוכנית שלב אחר שלב.

עבור מדינת ישראל, המשמעות של ההסכם קשה: לבנון הופכת רשמית ומעשית ל"פרוטקטורט" (מדינת חסות) בחסות איראנית. ישראל מוצאת את עצמה בעמדה מורכבת ומבודדת בזירה הבינלאומית, ללא הגיבוי האוטומטי מוושינגטון, בעוד הרפובליקאים בקונגרס מיישרים קו עם הדוקטרינה הבדלנית של הנשיא. בקופת הקלפים של ירושלים נותרו מעט מאוד ג'וקרים.

המלצות למדיניות ישראלית חדשה

כדי לא לטבוע בבוץ שהותיר אחריו הממשל האמריקאי, ישראל חייבת לבצע אתחול מחדש ולפעול במספר צירים מקבילים:

הסדרה ישירה מול ביירות:
ישראל צריכה להעלות דרמטית את הדרג הדיפלומטי מול לבנון, ולחתור להסכמים בילטרליים (דו-צדדיים) ישירים מול הממשל הרשמי בביירות תוך התעלמות מההסכם של טראמפ, במטרה להוציא את איראן מהמשחק.

אי-נסיגה מדרום לבנון כמנוף קשיח:
במקביל, על צה"ל להבהיר כי ישראל לא תסוג בסנטימטר אחד מדרום לבנון כל עוד חזבאללה אינו מפורק מנשקו באופן מוחלט. גם אם הדבר יוביל לעימות פומבי וקשה מול ממשל טראמפ, זהו קו אדום ביטחוני שאסור להתפשר עליו.

ציר המפרציות והכוח העולה מהמזרח:
יש לפעול להידוק דרמטי של הקשרים הביטחוניים והמודיעיניים החשאיים עם מדינות המפרץ, שהבינו בעצמן שאמריקה אינה משענת רלוונטית. במקביל, יש לחזק את הברית האסטרטגית עם הודו ומדינות נוספות באסיה הרואות באסלאם הרדיקלי איום משותף, לצד הידוק ברית מזרח אגן הים התיכון עם קפריסין ויוון כמענה להגמוניה של ארדואן.

הפעלת המנוף האוונגליסטי בתוך ארצות הברית:
לקראת בחירות האמצע, ישראל חייבת להפעיל את מנועי ההשפעה שלה בתוך המפלגה הרפובליקנית, ובמיוחד בקרב הקהילה האוונגליסטית המהווה כ-50% מבסיס הבוחרים של טראמפ באזורי מפתח. לחץ פוליטי ממוקד מצידם, שיבהיר לנשיא שהפקרת ישראל תעלה לו באובדן ה"בייס", הוא משקל הנגד היחיד שיכול להזיז אותו מעמדותיו.

מינוף ה"סקטור הטכנולוגי-ביטחוני":
ישראל צריכה להציע למדינות המפרץ, ובמיוחד לאמירויות מוכות ההלם, מטריה טכנולוגית-הגנתית עצמאית (מערכות יירוט מתקדמות, הגנת סייבר ויכולות תקיפה) שאינה תלויה באישור אמריקאי, ובכל לייצר "נאט"ו אזורי מצומצם" המבוסס על עוצמה ישראלית.

לוחמה כלכלית ואנרגטית אסימטרית:
במקום להתעמת עם טראמפ על מחיר הנפט, על ישראל לפעול יחד עם גורמים בינלאומיים להצפת השוק באנרגיה חלופית או לפתיחת נתיבי סחר עוקפים. מהלך כזה יוריד את אפקטיביות נשק הנפט האיראני וישמוט את השטיח מתחת להישגי ההסכם של טהרן.

הסכם טראמפ-איראן הוא תמרור אזהרה בוער. בקזינו של המזרח התיכון, הבית תמיד מנצח - אלא אם כן אתה מחליט להפוך את השולחן ולשחק לפי הכללים שלך.