נלחמים על אקורד הסיום

לאחר 40 ימי מלחמה בעצימות גבוהה יש הישגים צבאיים מרשימים. אך באשר למטרות המלחמה – כאן יש פער גדול בין ההצהרות ובין המציאות, שבה הוכרזה הפסקת אש בת שבועיים, שהוארכה כבר חמש פעמים על ידי הנשיא דונלד טראמפ. טראמפ עושה הכל (או לא) כדי לסיים את המלחמה ולהגיע להסכם שיוכל להתהדר בו כניצחון (מוחלט). לא פחות עבורו - שיוכל להשוותו להסכם שהשיג הנשיא אובמה ב־2015 ולהוכיח עד כמה הוא מיטיב עם ארצות הברית ובעלות בריתה, ישראל בראשן.

עד שזה יושג וייחתם, שיחה של הנשיא טראמפ עם מפקד צבא פקיסטן ועצם שליחת המשלחות לפקיסטן נחשבים להישג מספק כדי לשמור על הפסקת האש - ואף להאריכה.

בימים כתיקונם אנו נוהגים לומר כי הרושם הראשוני הוא זה שקובע במידה רבה וסולל את הדרך להמשך היחסים והדינמיקה בין שני צדדים. במקרה הזה של המלחמה מול איראן נראה כי המאבק מאז כינונה של הפסקת האש הוא "מלחמה" על אקורד הסיום, למעשה מלחמה על תודעת הניצחון. כבר לא זוכרים את 40 ימי המלחמה, את חיסול המנהיג העליון ושרשרת ההנהגה הפוליטית והצבאית, את הפגיעה השיטתית בתעשיית ייצור הגרעין והטילים. הזיכרון שנצרב וכל יום שעובר רק מעמיק אותו - הוא המאבק על פתיחת הורמוז. מבחינת האמריקנים, המהלך הנגדי - שהגיע באיחור רב ולא מוסבר - של המצור הנגדי, מתגלה כקלף מיקוח אפקטיבי מאוד. הקלף הזה לא יימסר רק בתמורה למשא ומתן ישיר. עבור איראן, הסרת המצור הנגדי הוא מהלך מחייב לעצם המשך המשא ומתן הישיר.

אף צד לא מוכן להיתפס כוותרן או פשרן בנקודת הפתיחה. איראן, שמזהה את הרצון האמריקני להגיע להסכם ולהימנע מהמשך המלחמה, מהמרת ומותחת את חוט הסבלנות של הנשיא טראמפ. זה מצידו ממשיך לאחוז בשני קצות מקל הפעולה - המדיני והצבאי.

מוקדם להעריך איך תסתיים המערכה, אך כבר כעת ברור כי עם סיומה נתחיל את הספירה לעימות הבא. האם זה ייקח חודשים או שנים? מוקדם לדעת. הסדקים בקרב מקבלי ההחלטות באיראן יצטרכו להתברר בעתיד הקרוב. הפיצול הוא משולש: בין הצד "המתון" בראשות הנשיא ויו"ר הפרלמנט, לבין המנהיג העליון החדש (שפרט למעמדו הדתי לא ברורים מידת תפקודו והשפעתו), לבין משמרות המהפכה בראשות אחמד וואחידי הקיצוני יותר בעמדותיו. זהו פיצול שלא יוכל להתקיים לאורך זמן, בוודאי לכשתסתיים המלחמה באופן פורמלי. השאלה היא להיכן תלך איראן – האם תהפוך ממדינה דתית קיצונית למדינה בעלת משטר צבאי קיצוני (משמרות המהפכה); או שדווקא ישלוט בכיפה משטר אזרחי מתון יותר, שיהיה נכון לרפורמות והמשך שיח מול ארה"ב והמערב. כיום מאזן הכוחות נוטה באופן ברור לכיוונו של משטר צבאי קיצוני. אבל עדיין לא נאמרה המילה האחרונה באיראן.

תודעת הניצחון איננה תלויה בהכרח בהכרעה צבאית ברורה בשדה הקרב, שם התמונות וההישגים מדברים בעד עצמם. זהו מצב שבו צד אחד מצליח לשכנע את עצמו, את אזרחיו ואת העולם כולו כי הוא זה שניצח – גם אם המציאות מורכבת בהרבה.

הפסד בקרב, ניצחון בתודעה

בעידן של תקשורת גלובלית ורשתות חברתיות - גם אם באיראן אלה נשלטות על ידי המשטר ומופעלות על ידו - תודעה זו הפכה לכלי אסטרטגי מרכזי שבו למפסיד יש אפשרות להרוויח ולהפוך את קערת ההפסד הצבאי לניצחון תודעתי. ככה זה בעולם המתנהל בא־סימטריות, בהפכים ובמציאות שמתעצבת קודם כל על ידי תודעה ואחר כך על ידי עובדות.

כאשר "ניצחון" איראני הוא רק שרידות המשטר, נקודת הפתיחה שלה במאבק על עיצוב אקורד הסיום ותודעת ניצחון קלה יותר. אנו כבר מנוסים מספיק כדי לדעת שפשוט וקל זה לא יהיה.

הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי