שני דיונים דרמטיים שהתנהלו השבוע בבג"ץ מציבים אמנם מבחן מכונן לשופטים, אבל במקביל ממחישים כיצד הנציגים שלנו מפרקים אותנו מבפנים.
הדיון האחד עסק בניסיון של היועצת המשפטית לממשלה והגוורדיה הישנה להמשיך לאחוז במדינה בניגוד לחוק, ללא קווים אדומים. השני ניסה להתמודד עם צפצוף ממשלת ישראל על החוק, שמחייב אותה לאכוף את גיוס החרדים לצה"ל.
בשני הדיונים נבחנים, לכאורה, השופטים שיושבים בדין, אבל האמת היא שנבחנים גם יתר השחקנים במחזה, משני הצדדים. אלו כמו אלו המחישו השבוע עד כמה הם אחוזים בברית פירוק קטלנית, שעלולה להחריב את הבית השלישי.
הדרמות המשפטיות של השבוע רק מלמדות שהציבור חייב לומר את דברו בנחרצות בבחירות הקרובות, במיוחד לפרק את שני חלקי ברית המפרקים. לעצור את ההתאבדות הלאומית שאליה הם מובילים אותנו יחדיו
מעל הכל בולטת ההתנהלות של היועצת המשפטית לממשלה, שמציגה עמדות הרסניות, בעידוד ובשירות מחנה השמאל. מניעיו הפוליטיים/אידיאולוגיים של הניסיון להדיח את השר בן גביר ברורים. אבל הטענה שקיימת עילה משפטית להדחה חסרת שחר.
ללא חוק מסמיך, ללא נורמה בדין, ואפילו בניגוד לחוק שמקנה לראש הממשלה את הסמכות לפיטורי שרים. זו אלכימיה משפטית שנוגדת כל שיטת משפט ועקרונות יסוד של דמוקרטיה. לא בכדי הפטיר השופט אלכס שטיין ביום רביעי בבית המשפט כלפי נציגת היועצת המשפטית, שאין בעולם אח ורע למה שהם דורשים.
עיון במסכת הטיעונים של הפרקליטות והעותרים מדכדך, במיוחד אם מי מהשופטים יקבל אותה. כי העמדות שהציגה מחלקת הבג"צים, כמו גם שלל הדוגמאות שהערימה, הן לא יותר ממאמר עיתונאי מופרך במיוחד נוסח עיתון "הארץ". ממש לא טיעון בבית משפט.
כי במדינה דמוקרטית הממשלה והשרים נבחרים כדי ליישם מדיניות ותפיסת עולם, לא להיות מסורסים בידי האליטה המשפטית. וברור שכל מטרת היועצת, מי שדוחף אותה ומי שיקבל את דעתה בהרכב השופטים היא לשמר את המבנה האנטי־דמוקרטי שגיבש נשיא העליון לשעבר אהרן ברק.
לפיו לא משנה מה בוחר הציבור, מה מחוקקת הכנסת ומה מחליטה הממשלה - תמיד ימשיך המחנה הפרוגרסיבי הישראלי לעצב בלעדית את דרכה של המדינה באמצעות שליטה מוחלטת של שופטי בג"ץ בכל חוק והוראה מנהלית. לשם כך היועצים המשפטיים מופעלים כזרוע ישירה של בג"ץ, קובעים כל תג ותו במעשי הכנסת והממשלה. לא מדובר בשומרי סף ששמים סכר בפני שחיתות, אלא בריכוז שלוש הרשויות יחדיו.
זה לא אומר ששר יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ושקביעת מדיניות משמעה ניהול מעשי של המשרד שתחתיו. אבל גם אם שר חורג מסמכותו או עובר על החוק, אין עילה להדיח אותו. הכלי שעומד לרשות הציבור ובית המשפט הוא לבטל את הפעולה הבלתי חוקית שהשר מבצע - כלי משמעותי מאוד.
בד בבד, תגובת הנגד של חלק מהשרים וחברי הכנסת מדכאת בפני עצמה. מי שהשתוללו באולם והוצאו ממנו בצדק, ומי שנהנים להכריז בפני הבוחרים שלהם שהם לא יכבדו את פסיקות בג"ץ, גם הם עושים הכל כדי לפרק אותנו.
כמה זמן זה עוד יחזיק
בשבוע שעבר דיברתי עם קצין בכיר בחטיבת צנחני מילואים, שנמצאים עכשיו בדרום לבנון. הוא עורך דין מהרצליה, שמאז 7 באוקטובר הספיק לבלות כ־500 יום במדים, כמו רוב חיילי החטיבה. הביצועים שלהם מצוינים, אבל לדבריו כשהם יפשטו את אפודי הקרב המצב לא יהיה פשוט.
ואכן, מעבר לסיכון החיים - כל כך הרבה נמנע מהם מאז התקפת חמאס: חגים, שבתות, חיי משפחה, קריירות, לימודים, סתם לעשות מה שבא להם. הכל מבחינתם מושעה כדי להגן עלינו ולהבטיח את העתיד הלאומי.
כמה זמן יסכימו מעטים יחסית - הישראלים הכי טובים שאנחנו חייבים להם הכל - לכללי המשחק האלו, בעוד רבים אחרים, שמספרם הולך ותופח, פטורים לחלוטין? הם לא לוקחים סיכון ויש להם שבת, חג, אירועים משפחתיים, מיצוי עצמי, ועוד אנחנו מאולצים גם לפרנס אותם.
הפרדוקס המעוות הזה עמד בבסיס הדיון שהתקיים ביום ראשון בבג"ץ, כאשר הסוגיה המשפטית היתה ברורה וחדה: אכן הממשלה מבזה את החלטות בית המשפט - מפירה את הוראות חוק שירות ביטחון, שמחייב אותה לפעול בנחישות לגיוס כל חייבי השירות. היא נמנעת מלגייס את הצעירים החרדים בכוונה.
דווקא כאן לא היה למזכיר הממשלה ולעורכי הדין של הקואליציה כל טיעון, בוודאי לא משפטי. במיוחד אחרי שהם נכשלו אפילו בחקיקת חוק ההשתמטות, שגם אם יחוקק הוא לא יעמוד משפטית ומוסרית. וברור שהממשלה גוררת רגליים ומתעתעת רק כדי לשרוד פוליטית.
הלקח של ליל הבדולח לא רק שהושיע את המשפחה שלי, אלא עורר רבים ברחבי העולם שיש לפעול. מגרינשפן ועד 7 באוקטובר למדנו שהכי חשוב לא להדחיק, לא לייפות את הדברים ולהביט נכוחה בפני המציאות הקשה
רוב של שופטים מהציונות הדתית, המכונים שמרנים, ישבו באולם אובדי עצות. נוזפים נמרצות בנציגי הממשלה, אבל אוחזים במעט כלים מעשיים בארגז. הם התקשו להתמודד עם העובדה שראש הממשלה והקואליציה מפרקים אותנו לצרכים הפוליטיים שלהם.
כי כשיחל הכרסום בארזי הלבנון, למשל אצל צנחני המילואים שנמצאים בלבנון, הצבא והחברה כולה יתמוטטו, בוודאי אזובי הקיר. בחצר של נתניהו ובמעגלי התומכים השרופים שלו מבינים את זה היטב, אבל - כמו אצל היועצת המשפטית ותומכיה - לא מסוגלים להתאפק.
הדרמות המשפטיות של השבוע רק מלמדות שהציבור חייב לומר את דברו בנחרצות בבחירות הקרובות, במיוחד לפרק את שני חלקי ברית המפרקים. לעצור את ההתאבדות הלאומית שאליה הם מובילים אותנו יחדיו.
הלקח של גרינשפן
יהודים רבים האשימו את הרשל גרינשפן, הצעיר שירה למוות בדיפלומט גרמני בפריז בנובמבר 1938, בכך שהוא גרם לפרעות המכונות ליל הבדולח, שחולל המשטר הנאצי. בסרט המצוין שהוקרן השבוע בערוץ 11 נחשף כיצד משפחתו של גרינשפן, שגורשה באותה עת מגרמניה לפולין, נאלצה אפילו לשנות את השם שלה מחשש מפני הזעם של יהודים אחרים.
אבל את הסבא והסבתא שלי, אבי ואחותו, שחיו אז בגרמניה, היה זה דווקא הזעזוע מליל הבדולח שהציל. הוא גרם לסבתי להבין סוף־סוף שחייבים לברוח - לנצל את הסרטיפיקטים שהיו בידם מזה זמן ולעלות מייד לארץ ישראל.
רק בגלל העובדה שגרינשפן בן ה־17 גרם אז להיטלר לחשוף את טבעו, אל מול מי שהשלו את עצמם והדחיקו, הבת הצעירה שלי, ענבל, השתתפה השבוע במצעד החיים בפולין. כי ההימלטות מגרמניה בדצמבר 1938 הצילה את המשפחה הגרעינית של אבי, וגרמה לעצם הקיום וההמשכיות שלנו.
הלקח של ליל הבדולח לא רק הושיע את המשפחה שלי, אלא עורר רבים אחרים ברחבי העולם, שקלטו עד כמה ווינסטון צ'רצ'יל ואחרים צודקים, וחייבים להתחיל לפעול. הלקח הזה בוער גם כיום, לנוכח ההתפכחות מחזיונות ההונאה העצמית של הדור האחרון.
מגרינשפן ועד 7 באוקטובר למדנו שהכי חשוב לא להדחיק, לא לייפות את הדברים, ולהביט נכוחה בפני המציאות הקשה. כך, הדרך היחידה להמשיך לשאת את אוצר הדורות ולשגשג במדינת היהודים היא לומר לעצמנו את האמת ולפעול בנחישות בהתאם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו