פסח 2026. צה"ל מפגין ביצועים דמיוניים ודומה שיצא מקיבעון בן עשרות שנים; החברה האזרחית חזקה ונחושה, והאויב שמוכה, נחלש והולך. אבל המערכת הפוליטית־מנהיגותית - חסומה, מכניסה את כולנו למלכוד 26. ימין, שמאל ומרכז - אין בשורה, אין אופק, כל אחד מהמניעים והשיקולים הקטנים שלו, מוביל אותנו לדרך ללא מוצא.
ראשון הוא נפתלי בנט, שייתכן שהבריח השבוע את שארית אנשי הימין שהתכוונו להצביע עבורו. הוא הרי חוזר ומדגיש שנותר בעמדותיו הניציות, בין היתר נגד מדינה פלשתינית. אז איך ייתכן שהוא מחזר נואשות אחר גדי איזנקוט כמספר 2 במפלגה שלו? עמדותיו המדיניות־ביטחוניות של איזנקוט, שהוא אכן איש מצוין ופטריוט, ידועות היטב.
תפיסת שלטון
הן נטועות עמוק בתפיסת אוסלו, במחנה שעמדותיו הובילו אותנו עד הלום. וכיוון שהדרך האידיאולוגית שלו הוכחה כשגויה, המפלגה שלו אינה יכולה להוות אלטרנטיבה אמיתית להובלת המדינה. ועוד שאלה לבנט: איך תיתכן מפלגה שחורשת יחדיו לשני כיוונים אידיאולוגיים מנוגדים, אלא אם כן אין לה דרך משלה, פרט ליעד של הכתרת ראש הממשלה? לא תפיסת עולם אלא רק תפיסת שלטון.
בכלל, סך המנהיגים והמפלגות שמכונים מחנה האופוזיציה, הולכים מכשל אל כשל. מציגים אנטיתזה לאלטרנטיבה שראויה לאחוז במושכות המדינה - ההפך מתפיסת עולם חלופית ויכולת עבודה משותפת. ובאמת, אין מחנה ומכנה משותף. אין שביל שבו יכולים לצעוד יחדיו יאיר גולן ושותפיו מקפלן, לצד אביגדור ליברמן ובנט, ואפילו לפיד ואיזנקוט. רק אידיאולוגיית החלפת נתניהו מחברת אותם, וזה בהחלט לא מספיק. לא די לפברק מחנה, צריך להציג חזון.
כאן בדיוק אמורה היתה לנצוץ האלטרנטיבה - מפלגות שיציגו לציבור הישראלי את הדרך שלהן, במקום עמימות מרודדת במכוון, שנועדה לאסוף קולות שונים כדי להגיע לשלטון. מה בכלל משנה מי יהיה ראש הגוש הלא קיים הזה, המאבקים על ראשות המחנה המדומיין רק מרחיקים את היכולת לשלוח את נתניהו לגמלאות.
אבל עדיין לא מאוחר. אחרי שנתניהו הצליח לעבור השבוע את מכשול התקציב, במחיר איום ונורא מבחינת החברה, המשק והמדינה, הבחירות יתקיימו, כנראה, רק בעוד כשמונה חודשים. די זמן כדי להקים מפלגה חדשה או לגבש עמדות ממוקדות אצל בנט וליברמן, שאכן נמצאים זה שנים בצד האידיאולוגי הנכון.
כי מה שדרוש לנו זה השילוב האולטימטיבי: העמדות המדיניות־ ביטחוניות המפוכחות של רבים מחברי הקואליציה, לצד אמינות, ניקיון כפיים וממלכתיות שמאוד חסרים שם. ולא פחות חשוב - התחייבות לשים קץ להשתמטות והסרבנות החרדית. מפלגה וגוש שכזה הם שיובילו את המדינה.
סמטת הגזל החרדי
אחרי הרוגז והתסכול סביב ההצבעה על תקציב המדינה, באה תחושה עמוקה של ייאוש. כי בעוד הרמטכ"ל מרים בפני הקבינט עשרה דגלים אדומים, בגלל מחסור בחיילים במלחמה הבלתי נגמרת, הקואליציה עשתה השבוע צעד גדול נוסף לכיוון ההפוך. 800 מיליון השקלים שהועברו בתרגיל מסריח מתחת לאף האופוזיציה האומללה, נועדו לפצות את החרדים על כך שעדיין לא הוסדר מעמד אומנותם השתמטותם, על בסיס סרבנותם.
סכום העתק שהתווסף להם במחטף השבוע, נועד לחזק את יכולת העסקנים והרבנים למנוע מהציבור שלהם להתגייס ולהשתלב; להגדיל ולחזק את המדינה המקבילה, הנפרדת, שהם בנו לעצמם - מדינה שעושה מה שבא לה, על בסיס המימון וההגנה שלנו. כך, ראש הממשלה ומי שמנהיגים את מדינת היהודים, מתאמצים למנוע מאיתנו את יכולת אימוץ כל הכוח כדי להתמודד עם האויב והאתגרים הכלכליים. עושים כמיטב יכולתם כדי להוביל אותנו לאבדון.
הרמטכ"ל דרש השבוע להחזיר את השירות הצבאי לשלוש שנים, לחוקק חוק מילואים ולהבטיח את התייצבות כל האוכלוסייה לשירות, אחרת הצבא יקרוס. הוא אמר שהניף עשרה דגלים אדומים והיה צריך להניף מאה, כי מעבר ליכולת התפקוד של צה"ל, מדובר בתפקוד צבא העם והעם כולו. זוהי סוגיית יסוד שמציבה סימן שאלה על עצם היכולת להמשיך להתמודד ביחד. והנה גם השבוע, החרדים קיבלו פרס עידוד על ההתנהגות החוצפנית, שלא לומר בוגדנית שלהם, תוך כדי המלחמה.
זה זמן רב ראש הממשלה לא מסוגל להסדיר אפילו את החזרת מכסת שלוש השנים לצבא הסדיר, כי בד בבד הוא מוביל את עיגון ההשתמטות של הצעירים החרדים. ומי כמו נתניהו מבין את המשמעות של מה שהוא מנרמל, אבל זה חזק ממנו. כי רק השרידות האישית הפוליטית שלו, הכוח והשלטון, מניעים אותו.
הטובים שבין חברי הקואליציה ותומכיה מבינים את גודל האסון הממשמש, אבל הם ממלמלים לעצמם שאין ברירה - חייבים להמשיך לשחד ולפטם את החרדים עוד קצת, כי האלטרנטיבה השלטונית איומה עוד יותר. ראה אוסלו, ההתנתקות ואפילו כניעת הגז של לפיד לחיזבאללה. ויש בזה לא מעט: אכן, הקו המדיני־ביטחוני של מי שניצבים היום על מדף האלטרנטיבה - לפיד, איזנקוט, שלא לדבר על יאיר גולן ושות', הוביל ועלול להוביל אותנו לאבדון. במיוחד כאשר נתניהו אימץ ויישם את הקו של השמאל עד 7 באוקטובר. אבל, גם המשך המשוואה הנוכחית מול החרדים יוביל לאותו המקום.
אז מה עושים? גם וגם, כפי שמבינים רבים בציבור: צועדים במסלול לאומי מפוכח - ובמקביל מציבים עיקרון פשוט מול החרדים: אם אין חובות - אין זכויות, אפס תמיכות ותקציבים למשתמטים. מאמצים יד החלטית שתגרום במהרה לשבירת אחיזת העסקנים והרבנים בשחורי החליפות, ושתחזיר אותם לחיק העם היהודי והציבור הישראלי.
אבל כדי לבחור את השביל ההכרחי הזה, חייבים שני הצדדים הפוליטיים השפויים לצאת מהמחפורות ההרסניות שהם נמצאים בהן עכשיו - לפרוץ את המלכוד הפוליטי וללכת ביחד. בינתיים זה לא נראה באופק, אנחנו עדיין במלכוד 26.
אושפיזין בממ"ד
לממ"ד של הבית שלנו, בעין כרם, מתאספים זה כחודש אושפיזין נפלאים. זמן קצר אחרי צליל ההתרעה המפחיד הם מתייצבים, ביום ובאישון ליל: יחד נקבצים בני הבית, שאליהם נוספו בתנו הבכורה ובעלה, משוללי הממ"ד בדירתם. ואיתם משתתפים קבועים - השכנים מהבית שליד וגם אורחים מזדמנים. בשבוע האחרון נוספה גם משפחה יהודית מאורגון, ארה"ב, שהגיעה לצימר שלידנו, שגם בו אין ממ"ד. הבת שלהם עלתה ארצה והיא גרה בסביבה עם בעלה ובתה הפעוטה, ולכן הם היו נחושים לחלוק איתה ולו לשבועיים את חוויית הטילים.
כך, עדכנו את מסורת האושפיזין היהודית־הגלובלית אצלנו בממ"ד, דווקא לקראת הפסח. והמציאות במחסה הביתי שלנו ממחישה את החוויה הישראלית הקולקטיבית של הימים האלו. מהחניונים במרכז תל אביב, דרך המקלטים בדרום ועד כל ממ"ד מזדמן - שותפות הגורל והיעדר המחיצות. עם שהוא משפחה, ששואב גם מהשיתוף בממ"ד את החוסן הפלאי של המדינה כולה. 