המצמוצים של וושינגטון בשבוע האחרון משקפים את קשיי הדמוקרטיה המערבית להתמודד עם אסטרטגיית הפעולה של מדינות וארגוני טרור. נשיא ארה"ב טראמפ אמנם מציג קו מפוכח ואמיץ, אבל אם הוא נרתע כעת מלהדק את טבעת החנק על האייתוללות, זה רק בגלל מגבלות השיטה.
מגבלות שמסרסות, בדרך כלל, גם את מי שמשוכנע שחייבים להכחיד את המפלצת האיראנית ויתר מובילי סחטנות הטרור: מחירי הנפט, בחירות האמצע בנובמבר, תעתועי ה־CNN, מטורפי המפלגה הדמוקרטית, הטאקר קרלסונים - כולם מערערים את העתיד הפוליטי של טראמפ ושות', דווקא בגלל שהם עושים את הדבר הנכון. וכך, החולשות של השיטה הדמוקרטית מאפשרות למדינות ולארגוני טרור לשגשג ולאיים על עצם קיום היקום הנאור.
קל לראות כיצד האיראנים, חיזבאללה, החות'ים וחמאס מנגנים עכשיו בדיוק על החולשות האלו. מפעילים אסטרטגיה שרוכבת על איוולת דעת הקהל המערבית והסיוטים האלקטורליים של הפוליטיקאים הדמוקרטים.
זה בדיוק מה שקרה לדמוקרטיות המערביות בשנות ה־30 של המאה הקודמת מול מדיניות הטרור של גרמניה הנאצית, שכללה את הפרת הסכמי ורסאי, התעצמות בלתי חוקית ואחר כך השתלטות על אוסטריה, חבל הסודטים ומשם צ'כוסלובקיה כולה. הכל, עד שנהיה מאוחר מדי לרסן מבעוד מועד את היטלר וחבורתו. הקו הזה, שמאפיין את איראן ושלוחותיה, נתקל זה שנים רבות בהונאה עצמית, התרפסות וכניעה מתמשכת.
כך צ'מברליין, דלאדייה ו"תנועות השלום" למיניהן, עשו לפני כמעט 100 שנה את מה שאובמה ושות', לצד מרבית מנהיגי אירופה, עושים בדור האחרון - מנרמלים ומלבינים את מי שמאיים על ישראל, המזרח התיכון והעולם כולו. מדחיקים את הסכנה ומאפשרים למפלצות לצמוח. ואם לא די בכך, הכרסום של האסלאם הקיצוני בקרביים האירופיים כיום מחליש ומערער עוד יותר את היכולת המערבית להתמודד עם מדינת הטרור האיראנית.
ישראל, כדמוקרטיה מערבית, לוקה זה עשרות שנים בדיוק באותה תסמונת. זו שמתעלמת מאופי האויב, מדחיקה את משמעות החתירה שלו למחוק אותנו ולא מסיקה את המסקנות. מאז 7 באוקטובר השתנה משהו יסודי בהבנה של הציבור וההנהגה הישראליים - מאימה מפני אוהל של החיזבאללה על הגבול ועד לפגיעות דרמטיות באויב, ללא כל מורא.
רוב הישראלים מבינים ונחושים כיום, אבל החולשות והריקבון עדיין קיימים ומשפיעים. כך, למשל, הקריאות בערוצים מסוימים "לחתור להסכם", להבין "מהו האנד גיים", לבנות "אסטרטגיית יציאה". כך ההתרכזות בקשיים במקום בהישגים הפנומנליים. שלא לדבר על גורמי אופל כמו אהוד ברק ואברהם בורג שעדיין מעזים להרעיל אותנו ומשום מה עוד לא הורחקו מהחברה הישראלית.
להפוך את המשוואה
בסרט האמריקני הוותיק "כופר" מגיב אב עשיר ונחוש של נער שנחטף בהיפוך המשוואה. הוא מכריז שישלם את סכום הכופר שדורשים ממנו דווקא למי שיתפוס את החוטפים ויסגיר אותם. בעולם האמיתי קשה לראות אב שמסכן כך את חיי בנו, אבל מבחינת מדינות וחברות שואפות חיים אין מנוס מהפיכת החולשה לחוזקה - להיפוך המשוואה מול מדינות וגופי טרור. דעת הקהל והמנהיגים חייבים לעקור את יכולת הטרוריסטים כמו האייתוללות לנצל את השיטה הדמוקרטית כנגד עצם קיומה.
באופן מעשי, הממשל האמריקני צריך היה להודיע שהוא לא חושש מעליית מחירי הנפט ומסגירת מצר הורמוז, ואדרבה - שמטורפי טהרן יעזו להשתמש בנשק הטרור הזה. כי אז תהיה לגיטימציה מיידית לחנוק אותם סופית: להבעיר להם את הנפט והגז, לרסק את כל התשתיות שמספקות להם הכנסות, לשים להם קץ מוחלט. רק כך, כאשר הטרוריסטים יבינו שאסטרטגיית הסחיטה של האויב הדמוקרטי לא עובדת, יש סיכוי אמיתי להכניע אותם.
ברוח הזו פעלה בריטניה של צ'רצ'יל מול גרמניה הנאצית - הבריטים היו מוכנים לחטוף הפצצות אכזריות בלונדון ובקובנטרי, ורק לא להיכנע. הם מצידם השיבו במטבע קשה עוד יותר, עד להכנעה טוטאלית של השלטון והמדינה הנאצית. כי את מפלצות הטרור חייבים לנצח באופן מוחלט, כפי שעשו עם היטלר. שום הסכם, אף הפסקת אש, ובוודאי לא ויתור ופיוס. כל אלו יובילו רק לתוצאה הפוכה.
מדינת ישראל, אמנם, אינה עצמאית לחלוטין מול איראן ויש מקום לברך על כל יום נוסף שבו ניתן לנו אור ירוק לרסק את האויב מטהרן. אבל אותו עיקרון חייב לעמוד גם מול עינינו. ולכן אנחנו צריכים, ככל האפשר, להשמיד את התשתית, הנפט, הגז וכל מקורות ייצור ההכנסה של המשטר האיראני.
הגישה הזו קריטית עוד יותר כלפי חיזבאללה וחמאס. כאן בוודאי אין משמעות לכל הסכם, הפסקת אש או נוסחה מפולפלת ששוב תאפשר לאויב להתאושש, להתעצם ולתקוף. אסטרטגיית היציאה היחידה היא מלחמה טוטאלית ללא כפפות, עד להכנעת מי שלא יוותר לעולם על הניסיון להשמיד אותנו.
ברית ללא שלום
לאחרונה קראתי את ספרה של דבורה הכהן על הנרייטה סאלד. במקביל יצא לאקרנים סרט על חייה, שגם הוא משרטט את הדמות המסורה והמופלאה הזו, שאחראית לכל כך הרבה ממה שכונן את המדינה. דמות מיתית שפשוט נשכחה. פרק נוסף בחייה של סאלד שנשכח הוא העובדה שבראשית דרכה בארץ היא היתה מקורבת לתנועת "ברית שלום". אם כי אחרי שנים ספורות גילתה סאלד שדרכה של התנועה הזו לא מובילה לשלום, ולמעשה לא ניתן להגיע לפיוס ולהשלמה עם הערבים בדרך של ויתורים.
ברית שלום הוקמה ב־1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודים, כשהתברר שהערבים יעשו הכל כדי לסכל את הצהרת בלפור ואת הנתיב להקמת המדינה היהודית. על רקע התקפות הטרור, במיוחד מאז 1920, האמינו המלומדים בתמימותם שאם נוותר על הקמת מדינה יהודית ונשלב ידיים להקמת מדינה דו־לאומית, ניתן יהיה להשיג שלום עם ערביי הארץ.
לא עברו הרבה שנים עד להתפרקות התנועה, אחרי שמרבית ראשיה התפכחו. הנרייטה סאלד הפנימה הרבה לפני כן, לצערה הגדול, שהערבים לא יסכימו לעולם לעצם העלייה והמדינה היהודית. מאז ועד היום לא השתנה דבר בתפיסת היסוד של התנועה הלאומית הערבית/פלסטינית. פת"ח, חמאס, אחים מוסלמים סונים, אייתוללות שיעיות והמשטרים שתומכים בהם, כולם ימשיכו לפעול כדי להכחיד אותנו.
ולכן, הדרך היחידה להתקיים ולשגשג היא לעשות הפוך מ"ברית שלום": להמחיש לאויבים שלנו שאנחנו חזקים, משגשגים ונקדים להכות שוק על ירך את מי שמתכנן לפגוע בנו. דווקא בשנתיים וחצי האחרונות ניכרים ניצני הצלחה לגישה הזו ממש, בדמות מערכת היחסים המתחזקת של ישראל עם איחוד האמירויות. זו מערכת יחסים שמתווה את הכיוון הנכון ליחסים טבעיים עם השכנים מתוך עוצמה. ואם נצא מהסיבוב הנוכחי עוצמתיים במיוחד, נעודד שכנים נוספים לעלות על הרכבת. רכבת השלום האמיתי, שמובילה בנתיב ההפוך מזה של "ברית שלום" וממשיכי דרכה. 
