כשהייתי תלמיד בכיתה ד', אבא שלי יצא להילחם את מלחמת לבנון הראשונה. עשור לאחר מכן נלחמתי אני בלבנון. בימים האלו הבן שלי נלחם בלבנון.
מאז ועד היום, בכל מלחמה או סבב, הרטוריקה הצבאית והממשלתית הבטיחה, וממשיכה להבטיח, ״ניצחון מוחלט״ ו״שקט לעשרות שנים״. אבל המציאות המזרח־תיכונית מורכבת ונשכנית יותר. אפשר לנצח במלחמה הזו, בעזה, בלבנון ובאיראן.
אבל כשאנחנו מוקפים אויבים פונדמנטליסטים, שכמו תאים סרטניים גדלים בכל פעם מחדש, הבטחות על ״מלחמה אחרונה״ הן כנראה מקסם שווא. ועם זאת, מלחמת ״שאגת הארי״ היא נגד איום קיומי, וכמו אלו שנכפו עלינו בשנים האחרונות, גם אליה היה צריך לצאת, וגם בה צריך לנצח.
מלחמות הן דבר שנוא ונורא. אחרי 78 שנים שבהן כמעט לא הפסקנו להילחם, אנחנו רוצים שקט. אפשרות לקיים לאורך זמן חיים נורמליים. לכן, כשאנחנו נאלצים להילחם שוב, משאת הנפש היא שזו תהיה מלחמה אחרונה ואחריה הארץ תשקוט לפחות 40 שנה. זו הסיבה שבגללה מילים כמו "הכרעה", "מיטוט" או "ניצחון מוחלט" קוסמות לנו כל כך.
קל לרצות להאמין למנהיגים שמבטיחים אותן, אבל ההיסטוריה של המפעל הציוני, ושל מדינת ישראל, מלמדת שאין "סוף", יש רק הפוגות ארוכות יותר או פחות.
נראה שאפילו התרחיש האופטימי ביותר לעת הזו, נפילת משטר האייתוללות בטהרן, לא יביא עימו את ״קץ ההיסטוריה״ לאזור. אמנם קריסת "ראש התמנון" תשנה דרמטית את מאזן הכוחות לטובה ותייבש את מקורות המימון של ארגוני הטרור שסביבנו, אך היא לא תעלים את הסרטן הג׳יהאדיסטי, את השנאה המושרשת ואת השאיפה להשמיד את מדינת ישראל. יתרה מכך, המערכת האזורית דינמית. איומים חדשים מתהווים כל העת בתוך הוואקום האסטרטגי. ההקצנה בטורקיה תחת שלטון ארדואן, או היציבות השברירית במצרים, שמחזיקה בשלום קר אך מצוידת בצבא מודרני ועצום, מזכירות לנו שבעלי הברית של היום עלולים להיות אתגרי המחר.
לכן, את המלחמה הנוכחית ואת הישגיה אסור לבחון, ולא משנה מה מבטיחים לנו הפוליטיקאים, בפריזמה של ״המלחמה האחרונה״ ו״הניצחון המוחלט״. צריך לשאוף להכריע את האויב בכל הגזרות. בלבנון, באיראן ובעזה. אבל גם אם ההישגים יהיו החלשה דרמטית של משטר הרשע האיראני וכרסום משמעותי נוסף בכוחו של חיזבאללה בלבנון, שיובילו לשינוי אזורי, זה יכול להיות הישג בעל משמעות רבה.
התובנה הזו קשה. כמעט מייאשת ברמה הקיומית. שום חברה ליברלית ודמוקרטית המקדשת את החיים ואת איכות החיים, לא רוצה לגדל את ילדיה בידיעה שהם יחיו לנצח על חרבם. אך מסוכן יותר, כמו שלמדנו ב־7 באוקטובר, לעצום עיניים מול המציאות הזו. הישרדותנו כאן תלויה ביכולת להביט למציאות בעיניים, להבין את האיומים ולא לשקר לעצמנו. צריך לחתור בכל הכוח להסדרים יעילים ולפתרונות מדיניים שלא פוגעים בביטחוננו, אבל עלינו להיות נכונים גם להילחם שוב, כדי להבטיח את קיומנו הפיזי.
ריאליזם מדיני וקיר ברזל של חוסן לאומי ואגרוף מחץ צבאי מהווים את הבסיס האמיתי להמשך קיומה של הציונות. רק הכרה בעובדה שהשמדה נחושה ומיידית של כל איום שקם עלינו היא מרכיב קבוע בקיומנו, תאפשר לנו לבנות כאן חברה משגשגת, חזקה ומלוכדת.
כפי שכתב משה דיין מעל קברו של רועי רוטברג ב־1956: "אל נירתע מראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו. אל נוריד עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מידינו החרב וייכרתו חיינו". ב־2026, המילים הללו נכונות מתמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו