החיסולים מרשימים, אבל הם לא יביאו אותנו להכרעה

זה איננו השבוע הדרמטי ביותר שידעה ישראל בתעשיית החיסולים הממוקדים. כבר ידענו שבועות מסעירים יותר. אם כי גם השבוע הזה הניב פירות יפים בהחלט, ובדימוי מתאים יותר - עוד פירות רקובים הוסרו מעץ הנהגת הרשע והטרור, והעולם נעשה טוב יותר.

כל חיסול מחדש, בטח כאשר הוא מתבצע במרחק של יותר מאלף קילומטרים, ובטח כאשר הנמענים הפוטנציאליים לחיסול כבר זהירים הרבה יותר, מעורר התפעלות על היכולת המודיעינית המפעימה של ישראל.

מה שהתחדש השבוע הוא האופן שבו ישראל משוויצה במדיניות החיסולים. זה קרה בסרטון של ביבי. לא זה עם הקפה והבריסטה. סרטון אחר, פחות ויראלי אבל הרבה יותר חשוב. מייק האקבי, שגריר ארצות הברית בישראל, ביקש לוודא עם נתניהו שהוא חי, לאור חדשות הכזב שמפיצה איראן על מותו. ביבי שלף בתנועת ניצחון כרטיס מחליפתו, וסיפר כי השבוע מחק שני שמות מהכרטיסייה.

בינתיים צריך כבר לנקב עוד כמה חורים, ואם בוחנים את הרשימה השמית של המחבלים ומנהיגי הטרור שישראל חיסלה מאז יצרה את המושג "חיסול ממוקד", ביבי צריך להסתובב עם ערימת קלסרים. והייתי ממליצה גם על קצת פחות יהירות מוחצנת ויותר חשיבה ותהייה – האם טקטיקת החיסולים, שהפכה לאסטרטגיה המרכזית של ישראל במלחמתה בטרור, אכן מוכיחה את עצמה.

במה ממוקד הסיכול הממוקד

החיסול הממוקד הומצא על ידי ישראל במטרה לפגוע ב"פצצות מתקתקות" ולסכל פיגועי טרור. עם השנים הורחב המעגל כלפי כל פעיל טרור, גם כאשר הוא לא נושא פצצה אלא רק מתכנן אותה, מטיף או מורה על הרכבתה. כך החלה ישראל לחסל מנהיגים של ארגוני טרור, גם אלה שעוסקים לכאורה יותר בצד הפוליטי־מדיני־דתי של הארגונים. במלחמה הנוכחית ישראל שאלה את שיטת הפעולה מהזירה הפלסטינית והרחיבה אותה גם אל מול מדינה ריבונית, כשהחלה להתנקש באנשי ממשל באיראן.

הסיכול הממוקד נתפס כגישה ששומרת על טוהר הנשק. בעוד שארגוני הטרור עושים כל מאמץ כדי לפגוע דווקא באוכלוסייה אזרחית, ישראל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה כזו. הסיכול הממוקד, כשמו כן הוא - מתמקד בהרג המחבלים עצמם, תוך ניסיון לצמצם ככל האפשר את הפגיעה האגבית בבלתי מעורבים, זאת גם כאשר המחבלים משתמשים באזרחים כמגן אנושי. במובן הזה, איראן היא אמנם מדינה ולא ארגון טרור, אבל כאשר היא יורה ירי חסר אבחנה אל ריכוזי אוכלוסייה ומאיימת להשמיד את ישראל, היא בעצם מדינת טרור.

הרצון של ישראל לשמור על טוהר הנשק ולהילחם בטרור בפינצטה היה במקורו יפה וראוי, אך הצליח רק להוריד את גובה להבות הטרור ולא למגר אותו. במשך שנים הפעילה ישראל מדיניות חיסולים כנגד חמאס וארגוני טרור נוספים בעזה, אך כל זה לא מנע את טבח 7 באוקטובר.

במלחמת חרבות ברזל נאלצה ישראל לחזור לסגנון מלחמה מיושן, כזה שכרוך בהרבה יותר סבל לאזרחי האויב וכולל העברת אוכלוסייה, מצור, הרס מבנים ופגיעה עמוקה בתשתיות, ואף פציעה והרג של אזרחים המשמשים כמגן אנושי למחבלים.

הפגיעה השבוע בתעשיית הגז האיראנית היתה היוצא מן הכלל. האופן שבו הגיבה איראן רק מדגיש עד כמה פגיעה כזו כואבת למשטר ומנדנדת את כיסאו, הרבה יותר מכל כיסא בכיר שמתפנה ומתמלא מייד בחדש

גם בזירה הלבנונית, חיסול נסראללה, לצד חיסולים יומיומיים של פעילי חיזבאללה בלבנון, פגעו קשות בארגון אך לא הביאו לקריסתו. חיזבאללה שוב משבית את הצפון בירי רקטות ואף שולח טילים לעומק המדינה. ישראל נאלצת להמשיך את מה שארצות הברית של ביידן דרשה ממנה להפסיק באמצע.

היא שוב חוזרת לכלים המלחמתיים הרגילים, הלכאורה פחות טהורים, הכוללים פינוי המוני של אוכלוסייה, פגיעה קשה בתשתיות, כמו החרבת בנקים ופיצוץ גשרים על הליטני. ובסופו של דבר היא נאלצת לשוב אל הצעד הקשה והכואב, אך הבלתי נמנע, של פעילות קרקעית עמוקה ומקיפה. ובמילים פחות יפות - כיבוש ושליטה בשטח האויב.

לכאורה אי־ההצלחה המספקת של מדיניות החיסולים בזירה הפלסטינית היתה אמורה לגרום לישראל לא להרחיב את השיטה לאיראן. ישראל בכל זאת בחרה בצעד הזה, כאחד המרכיבים המרכזיים במתקפה על איראן, זאת בנוסף לפגיעות קשות מהאוויר במפעלי הטילים ובגרעין.

גם בזירה הזו עושה ישראל כל מאמץ שלא לפגוע באזרחי איראן. בטח לא באלה שיצאו לרחובות להפגין כנגד משטר הרשע של האייתוללות, אבל גם לא בהמונים הרבים היוצאים לתמוך במשטר וממלאים את כיכר המהפכה בטהרן בלוויות המחוסלים.

הרצון של ישראל להיות טובה כלפי אזרחי האויב ויפה כלפי העולם, ולהתמקד בעיקר בסיכול בכירים, גורם לנענוע קל של המשטר, ומאריך לשווא את המלחמה. בכל יום שעובר אנחנו, אזרחי ישראל, משלמים את המחיר

הפגיעה השבוע בתעשיית הגז האיראנית היתה היוצא מן הכלל. האופן שבו הגיבה איראן רק מדגיש עד כמה פגיעה כזו כואבת למשטר ומנדנדת את כיסאו, הרבה יותר מכל כיסא בכיר שמתפנה ומתמלא מייד בשונא ישראל חדש. בשונה מעזה ומלבנון השכנות שלנו, אין כל כוונה או יכולת של ישראל לכבוש קרקעית שטח באיראן. אבל אם ישראל רוצה להכניע את שלטון הרשע, אין לה ברירה אלא להסיר כפפות ולפגוע עמוקות בתשתיות, גם האזרחיות, של האויב.

לנענע את האויבים

אינני קוראת, חלילה, להרג חסר אבחנה באזרחי האויב. ישראל היא מדינה דמוקרטית ומוסרית שלעולם לא תאמץ את אכזריות אויביה. אבל בהחלט קוראת לפגיעה עמוקה יותר בתשתיות כלכליות, תחבורתיות ואנרגטיות. אם בערי איראן יהיה מחסור קל וזמני בחשמל, דלק, מזון ומים, המשטר יקרוס.

בינתיים הרצון של ישראל להיות טובה כלפי אזרחי האויב ויפה כלפי העולם, ולהתמקד בעיקר בסיכול בכירים, גורם לנענוע קל של המשטר, ומאריך לשווא את המלחמה. בזמן הזה בכל יום שעובר אנחנו, אזרחי ישראל, משלמים את המחיר. לעיתים מחיר קל של חוסר שינה רציפה בלילה, ולעיתים מחיר נורא: הליכון שבור בתוך בית חרב, איש ואישה שלא הספיקו לרדת למרחב מוגן, ירון ואילנה משה, זוג אוהב שהיה ואיננו עוד.