מסע כומתה וירטואלי - והלקח שלא למדנו על מלחמה

"הנכם מוזמנים לטקס כומתה וירטואלי מחזור אוגוסט 25'". אין מצב שזה קורה לי שוב, אבל הנה זה קורה לי. כבר בקורונה השתתפתי במסע כומתה בזום לחייל הבכור. צפיתי בו בסלון עם סבא שלי ואמא שלי, והאמת שלא ממש הזדעזעתי - בתור אחת שלא חיבבה מסיבות חנוכה כיתתיות וימי הולדת בגן, לא הספקתי בשעתו לעדכן את הגרסה ולהבין שמסע כומתה זה משהו שרוצים להיות בו, אולי אפילו כמהים אליו.

אבל בילד הרביעי, וואלה התאכזבתי. כי גם בילד השני המסע כומתה נפל על איזה הנחיות ביטחוניות והתרחשה הדרת הורים, ואצל הילדה השלישית אמנם לא היה מסע עקב אופי השירות, אבל נרשם שיא כאשר חלק מהקד"צ התקיים בזום מייד אחרי שמיני עצרת שחל ב־7 באוקטובר.

"המשמעות של הרגע מתעצמת ומקבלת ממד היסטורי", נאמר במיקרופון. "מדינת ישראל מבצעת מהלכים לעיצוב המציאות, ואתם בשליחות היסטורית שדורשת אומץ  ומחויבות. זאת זכות גדולה עבורנו ללוות אתכם במסע הזה. תודה על הבחירה לשרת את מדינת ישראל".

לא ראיתי טוב מי מדבר ולא קלטתי את השם שלו, כי בדיוק הסבתא הצרפתייה של אחד הלוחמים ביטלה את המיוט. אבל התרגשתי. 

אסטרטגיית יציאה

התרגשתי כי כל אחד מהחיילים ומהמפקדים משרת את החזון והערכים של המדינה כדי לאפשר את הקיום הפשוט שלנו. אנחנו נאלצים לחיות על חרבנו כדי שלא נצטרך לחיות על זומנו. משחקי מלחמה מעולם לא עניינו את העם היהודי, אנחנו שונאים את האילוץ הזה. ומי ששונאת מלחמות, יודעת שהדרך להימנע מהן היא לנהל אותן עד הסוף כדי לוודא שלא תצטרכי לנהל אותן שוב: מסע כומתה עושים רק פעם אחת. לעזה נכנסים רק פעם אחת. גם להר הבית. כשאת מתייחסת למלחמות שלך מראש כאל סבב, ומגיעה לזירה עם פתק ייעודי בכיס ובו קווי פשרה למשא ומתן - את גוזרת על עצמך הפסד. קרב הוא תחרות, ולתחרות מגיעים עם פתק אחד בכיס - למי אומרים תודה על הפודיום.

מסדר סיום על הרחבה למעלה

ההיסטוריה של מדינת ישראל בעת החדשה מציבה בפנינו אסטרטגיית יציאה מהודרת מצד אחד, ואת האסטרטגיה שהדפה אותה וגובה מאיתנו מחיר יקר עד היום מהצד השני. הדקו  חגורות, אנחנו קופצים במנהרת הזמן ל1967:

"מפקדי הגדודים, אנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה - העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה... מסדר סיום על הרחבה למעלה, עד כאן עבור".

הלוואי שכל מפקד משמיע לפקודיו את ההקלטה המקורית הזאת של מוטה גור, שההורים שלי השמיעו לי מגיל 3. כל ילד בישראל צריך לדעת את הטקסט הזה בעל פה וגם להבין את המשמעות שלו. "מסדר סיום על הרחבה למעלה" - זו היתה אסטרטגיית היציאה של מוטה גור, אז מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים. היא התאפשרה בזכות אסטרטגיית היציאה לקרב של עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, שאמר מראש לכל הגנרלים המעורבים שאם לא נכבוש את העיר העתיקה - זו תהיה בכייה לדורות. "מסדר סיום על הרחבה למעלה" זו אסטרטגיית היציאה שהובילה לאמירה ההיסטורית "הר הבית בידינו". מוטה גור למעשה אמר למילואימניקים שלו: כשנכבוש את היעד נדע שניצחנו, וזה יהיה אות הסיום של המלחמה. האסטרטגיה הזאת הוכיחה את עצמה עד שהפוליטיקה הרסה, וכהרף עין מסר משה דיין את מפתחות הוואקף לאויב, מכווץ את ההישג הישראלי ומתחיל להסיג אותנו לאחור.

מגולן עד חרמון

חיסולים זה אולי אמצעי אבל הם לא מטרה, כי תמיד קם צורר חדש. טריטוריה, לעומת זאת, כן מטרה - את שומרת ומורישה הלאה לילדים שלך כדי שיהיה להם איפה לגור, והאויב יזכור תמיד מה קורה למי שמעז להיכנס אלייך הביתה ולפגוע בך. על פשע משלמים.

יכולנו להכריז ב־8 באוקטובר שהטבח מבהיר כי רצועת עזה צריכה להיות בידיים יהודיות, ויהודיות בלבד.

אף יהודי לא יחדור לקיבוצי העוטף ויחולל בהם שואה. לגיטימציה עולמית אין לנו ממילא אף פעם, לפחות שיהיו לנו חיים. ואם היינו כובשים מייד, גם בלבנון ובסוריה היו מבינים שלא כדאי להתעסק איתנו, שישראל אינה הפרוצה של המזרח התיכון שאפשר לעשות לה מה שרוצים, כי היא מצד אחד יפה וחכמה ומצד שני חסרת ביטחון עצמי. גם התיאבון האיראני התעצם כשהם הבינו שזאת כל התגובה שלנו אחרי השואה העזתית. החלום להשמיד אותנו הפך מוחשי יותר אחרי 7.10.

אם נמשיך את הכניסות הקרקעיות לסוריה וללבנון בלי לספח שטח ולהתיישב בו, המצב בגזרה הצפונית רק יחמיר. אסטרטגיית היציאה היחידה שהולמת את מדינת ישראל היא כיבוש. תושבי עוטף עזה וגבול הצפון אמורים להיות הראשונים לדרוש את הפתרון הזה מהממשלה, הם יודעים טוב מכולם שאי אפשר לחיות ליד מי שמנסה לרצוח אותך יום ולילה. זה עבד בירושלים, ברמת הגולן, בחרמון - וכשהפסקנו להאמין באסטרטגיה הזאת, התחלנו לחשב את קיצנו לאחור. אין לנו ילדים למלחמות מיותרות, ולכן כל מלחמה שלנו מוכרחה להיגמר בפיניש חלוט.