חלון הזדמנויות או חבל הצלה לאיראן? המבחן של טראמפ

יום רביעי הקרוב עתיד להיות יום דרמטי בתולדות יחסיה של ישראל עם בעלת בריתה האמריקנית. שכן, חרף שיתוף הפעולה המדיני והביטחוני ההדוק והמתמשך בין ירושלים לוושינגטון, מחייבים הפערים, שהסתמנו לאחרונה ביניהן מבחינת הפרספקטיבה, תפיסת האיום וסדר הקדימויות במרחב האיראני, מפגש דחוף ברמת הקברניטים.

זאת, עוד בטרם נוצרה דינמיקה של הידברות בין הממשל לבין המנהיגות האיראנית, ולפני שעוצבו קווי מיתאר, פרמטרים ועקרונות, שעל-פיהם מסכימים הצדדים לנסות ולהתקדם בתהליך. שכן, בראייה הישראלית, התגבשותם של העקרונות וניתובה של מסגרת המשא ומתן אל תוך אפיק מסויים וצר (המתמקד בגרעין), יקשו על הבית הלבן (למרות המחלוקות החריפות, שלבטח יעיבו על השיחות גם במסלול זה) לקיים, בהמשך הדרך, הערכה מחודשת של אסטרטגיית: "הגרעין תחילה", אם אכן זו תהפוך למוקד הראשוני של השיחות.

על רקע חששות ישראליים אלה מדיפלומטיה מודולרית, שתחתור לפריצת דרך במישור אחד, חשוב ככל שיהיה, אך תדחה את הדיון בסוגיות הליבה של איום הטילים הבליסטיים והמשך הסיוע של טהרן לשלוחותיה האלימות במרחב למועד מאוחר יותר, ניתן להבין את החלטתו של ראש הממשלה נתניהו להיפגש עם הנשיא טראמפ מוקדם ככל האפשר.

יש להניח שכבנו של היסטוריון, זכורה לו היטב מורשתו של מזכיר המדינה קיסינג’ר, שהצופן התפעולי שלו כדיפלומט-על היה מעוגן בהפרדה בין מכלולי בעיות. זאת, במאמץ להשיג התקדמות במישור אחד, וכך ליצור תשתית של אמון הדדי, שהיה בעיניו המפתח להתקדמות בהמשך גם בשאר המכלולים.

סגנון דיפלומטי זה, שהגיע לשיאו ולמיצויו השלם והמוצלח ביותר בפברואר 1972, כאשר ארה"ב וסין החליטו, בתום תהליך מדורג ומורכב, לעלות על נתיב ההשלמה והפיוס לאחר שני עשורים של מלחמה ויריבות מרה, הוא שעלה כעת, אפוא, מתהומות הנשייה והשיכחה, ומרחף כצל מאיים וקודר על מסכת "היחסים המיוחדים" רבת השנים.

ואמנם, בניגוד לנסיבות הגיאו-אסטרטגיות (שבטבורן עמדה היריבות שבין ארה"ב וסין מחד, לבין ברה"מ, מאידך), שאיפשרו לקיסינג’ר לגבש אט אט "תנאים של אמון הדדי" בינו לבין המנהיגות הסינית, היום, בראייה הישראלית, חזרה במנהרת הזמן לעידן "הצעד אחר צעד" מבית היוצר של קיסינג’ר, עלולה להיות הרת אסון עבורה על רקע אופיו הקנאי והמיליטנטי של משטר האייתולות, שכיבוד הבנות והסכמים מעולם לא היה לחם חוקו.

באופן ספציפי: הסכמה אמריקנית לאמץ את הדרישה האיראנית, ובפועל לבסס את תהליך המשא ומתן על "אסטרטגיית הענף" הצרה ולא על "אסטרטגיית השורש" הרחבה והכוללת, תעניק למשטר בטהרן פסק זמן חיוני לשקם ולשדרג את מערך הטילים שלו, ובד בבד להגביר את האיום על ישראל באמצעות עושי דברו בלבנון, רצועת עזה ותימן.

ואכן, לנוכח הדגש שמושם בימים אלה בבירה האמריקנית על הצורך המיידי להביא לפירוקו של מיזם הגרעין האיראני, וזאת תוך השמטת (או הצנעת) שני המכלולים העיקריים האחרים, שגם בהם אמור הממשל לדון בתהליך המיקוח, שהושק בסוף השבוע, נקל להבין את תסריט הבלהות, הניצב בשורש מסעו הקרוב של ראש הממשלה לוושינגטון, והמעוגן באפשרות - ולו גם בסבירות המצטיירת כעת כנמוכה - של השגת הבנות חלקיות בהקשר למיזם הגרעין האיראני, והסכמה להקפיא את האופציה הצבאית תוך דחיית העיסוק בשאר שאלות היסוד למועד מאוחר יותר.

מאחר והמשטר באיראן נמצא היום בנקודת שפל חסרת תקדים, כאשר מצוקה כלכלית חריפה חוברת לסיר לחץ פנימי מבעבע הרווי במרירות וכעס לנוכח הדיכוי הרצחני של גל המחאות, התרחיש המסוכן ביותר מבחינתה של ישראל הוא שדווקא ממשלו של טראמפ, שביוני שעבר תקף את מתקני הגרעין של איראן, יושיט לו כעת חבל הצלה חיוני ומרחב נשימה והתאוששות, וכך יחמיץ את חלון ההזדמנות לפגוע בו פגיעה אנושה (חרף הסיכונים הטמונים בכך).

אין מי שחולק על כך שנתניהו מודע היטב לכך, שנקיטה באופציה הצבאית לא תהיה פופולרית כלל ועיקר בזירה הציבורית והפוליטית האמריקנית, במיוחד - אך לא רק - בקרב האגף הבדלני במחנה הרפובליקני. ברור גם שהנשיא עצמו, למרות איומיו החוזרים ונשנים, היה מעדיף לקדם את המסלול הדיפלומטי אם רק היה משטר האייתולות מועיל בטובו להעניק לו קצה חוט בדמותם של ויתורים כלשהם.

גם בעלי בריתו של טראמפ בזירה, ובמיוחד במפרץ, חוששים מהשלכותיה של הסלמה בסביבתם המיידית, מה גם שיושב המשרד הסגלגל עצמו אינו נראה נלהב במיוחד לנוכח תג המחיר הכרוך בהסתבכות צבאית אפשרית במרחב האיראני (שכן ברור שהפצצות אוויר בלבד לא יצליחו להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של המשטר).

מן האמור לעיל עולה שמשימתו של נתניהו (אלא אם כן קיים נימוק חלופי, הסמוי מן העין הציבורית, לנסיעתו) לבלום את מה שמצטייר כנטייה אמריקנית (שהתומך הנמרץ ביותר שלה בקרב "כל אנשי הנשיא" הוא סטיב וויטקוף) להסתפק במסגרת מצומצמת למיקוח האמריקני-איראני, ובפועל להקפיא לפי שעה את הדיון בשאר המכלולים הטעונים שעל הפרק (וכנגזרת מכך להחזיר למדף את אופציית התקיפה), אינה צפויה להיות פשוטה כלל ועיקר.

זאת, מה גם שבנסיבות התלות הישראלית המוגברת בסיוע הצבאי והמדיני האמריקני מאז 7 באוקטובר המר והנמהר, ועל רקע מערכת היחסים הקרובה והשיתופית במהותה בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה, שולי הפעולה של נתניהו במאמציו למנוע כל ריכוך בהתנהלות האמריקנית מצטיירים כמצומצמים למדי, אלא אם כן הוא מביא עמו לוושינגטון "אקדח מעשן" כלשהו אודות כוונותיה המיידיות, יכולותיה האמיתיות ומזימותיה הנסתרות של איראן.

בניגוד למהלכיו הבוטים נגד הנשיא אובמה ערב החתימה על הסכם הגרעין ב-2015, נבצר מנתניהו הפעם לצאת למסע ציבורי בזירה הפנים- אמריקנית כדי לנסות ולהשפיע על הנשיא להטות את הגה ספינתו לעבר נתיב ניצי יותר, ולא רק במישור הרטורי (והמדובר הן בזיקה לתהליך הדיפלומטי והן לאופציה הצבאית).

בעוד ימים אחדים יש להניח שהתמונה תתבהר, לפחות באופן חלקי, ויתברר (עם או ללא קשר לביקור) לאן מועדות פניה של ארה"ב, ומהם הקווים האדומים שלה בזיקה לאיראן.