מאוחר, אבל צדק: התיק נגד אל"ם יואב ירום נסגר

ביום שז'אבו ארליך נהרג פנו אלי עיתונאים מכלי תקשורת שונים. שם המשפחה המשותף, כמו גם המגורים בעפרה, הפכו אותי לכתובת. סירבתי מייד. הכרתי את ז'אבו, האיש שהיה לאגדה עוד בחייו, אך לא חשתי שיש לי הזכות לדבר בשם משפחתו או לספוד לו בראיונות פומביים. אמנם יש קרבה משפחתית (ז'אבו הוא בן־דוד שני של בעלי), אבל יש קרובים ורהוטים ממני, בין בני משפחתו ואוהביו הרבים ובין תלמידיו וידידיו שצעדו אחריו בשבילי ובמסתרי ארץ התנ"ך.

גם השבוע פנו אלי, עם פרסום ההחלטה לסגור את תיק החקירה הפלילית כנגד רמ"ט חטיבת גולני, אל"ם יואב ירום. גם השבוע דחיתי מייד. רעייתו וילדיו בחרו באצילותם ובעוז רוחם לדבוק בשתיקה. באיזו זכות אשבור אותה?

את השורות הללו אני כותבת מפני שאיני מצליחה עוד לשמור על אותה גדלות נפש של משפחת ארליך. את המילים הללו אני כותבת בהיסוס, בניסיון להלך בין הטיפות ובין המשפחות, ומתוך החלטה שלי בלבד להביע את דעתי ככותבת. מה שבר אותי? התגובה שפרסמה משפחתו של גור קהתי הי"ד, שנהרג באותו קרב נורא בלבנון, כאשר רץ תחת אש לסייע למ"פ שנפצע.

מלבים כעס ועצב

התגובה צוטטה בהרחבה במהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה וכן בעיתונות הכתובה, כולל בעיתון הזה. זה לא מפתיע, רק המשך ישיר לאופן הקלוקל שבו כלי תקשורת שונים ועיתונאים חסרי אחריות רכבו וניצלו אומללות של משפחה שכולה, תוך העצמת כעסה והדהודו באופן מניפולטיבי והרסני, ותוך פגיעה במשפחה שכולה אחרת.

שיא השיאים היה כמובן בניסיון לפוצץ אירוע שהתקיים לזכרו של ז'אבו שבועות אחדים לאחר נפילתו, בצעקות ובגידופים על ידי בני משפחת קהתי - מניפולציה שתועדה על ידי ערוץ 13 (שהוזמן מראש לשם כך). האירוע המחפיר הזה כיכב בתוכנית "המקור" שמצאה דרך מקורית לסכסך בין משפחות שכולות, והוציאה תחת ידה מסמך טלוויזיוני חד־צדדי, שבושה לכנות אותו תחקיר.

זו לא היתה גחמה של ז'אבו ארליך, קצין מודיעין במילואים ולוחם ביחידת מרעול, שגויס פעמים רבות לסייע לכוחות להתמצא. גם הפעם נענה לקריאה בהתלהבות ובמסירות. טוב עשה הפצ"ר החדש שהחזיר את הדברים לפרופורציה

אצטט כאן את תגובת משפחת קהתי להחלטה על סגירת התיק הפלילי, לטובת מי שהצליח לחמוק ולא שמע אותה בכל ערוץ אפשרי: "המשפחה השכולה קיבלה בתדהמה, בתסכול ובכאב את ההודעה. ההמתנה הממושכת בציפייה לכך שהצדק ייעשה נכזבה. דבר לא יחזיר למשפחה את גור, אך המעט שמתחייב הוא שהאחראים לאסון ייתנו את הדין על פשעם. המשפחה תחליט כיצד לפעול בעניין". הצדק שייך רק להם. כך גם הכאב והציפייה. לא היתה פה משפחה שכולה נוספת שכאבה ושציפתה לתוצאות התחקיר. הם חקרו, והם כבר חרצו את הדין וקבעו שנעשה פשע. היכן סימני השאלה? הספקות? ההיסוס?

התרגלנו שלמשפחות שכולות מותר הכל. אבל אף פעם ה"הכל" הזה לא היה על חשבון משפחה שכולה אחרת. כל משפחה שכולה אומללה בדרכה שלה, אבל אין אומללות גדולה יותר מאשר לתרגם את כאב האובדן והגעגוע לתסכול ולכעס.

אותו כעס הרסני, שהועצם והודהד וחובק על ידי התקשורת, יצר אווירה ציבורית איומה, שעל גליה נפתחה חקירה פלילית נגד יואב ירום. את ז'אבו עצמו, למרות המאמץ העז, לא הצליחו להוציא מן הקבר כדי להעמיד מול כיתת יורים.

אין ספק שהיה צריך לתחקר את האירוע, כמו כל תקרית אש, בטח כזו שיש בה פצועים והרוגים. במיוחד כשיש חשד כי היו סביב העניין אי־סדרים. אולי גם טעויות, אולי גם כשלים עמוקים יותר. אבל האם יש מלחמות וקרבות החפים מכל אלה?

החקירה הפלילית נגד ירום היתה מתחילתה צעד מיותר. אילו היה חשד שירום מסר מידע מודיעיני לחיזבאללה על מיקום הכוחות, היה מקום לפתוח בחקירה פלילית. להאשים את ירום בהמתה בקלות דעת? בפרקליטות הצבאית כנראה לא שמו לב שמי שלחץ על ההדק הם מחבלי חיזבאללה. אותם מחבלים שהסתתרו במבצר סמוך לכוחות צה"ל, וחמישה ימים קודם לכן הרגו את סמל אורי ניסנוביץ הי"ד, ומי יודע, אם לא ביום הבא, כשהיו פחות מופתעים, היו אורבים לכוחות צה"ל ופוגעים ברבים אחרים. מהיכן נולדו התאווה הזו, רפלקס השנאה הזה שפשה בקצוות, להאשים זה את זה בפשעיו וברשעותו של האויב?

לדאבון הלב, כלי תקשורת בישראל ממשיכים לגלות חוסר אחריות ולראיין את בני משפחת קהתי. הם עושים זאת בלי לשאול שאלות קשות, רק בהנהון של הסכמה וכביכול בחמלה. זה רק מלבה ומעצים את כעסם שלהם ואת תסכולם וכאבם של מעורבים אחרים בפרשה. כל זאת, למרות שממצאי התחקיר הצה"לי וסיכום החקירה של הפרקליטות הצבאית השבוע קבעו כי "הסיור במקום ההתרחשות של האירוע תוכנן, מבעוד מועד, על ידי מפקד הכוח בשטח, והיה נדרש לצורך מבצעי".

להאשים את אל"ם ירום בהמתה בקלות דעת? בפרקליטות הצבאית כנראה לא שמו לב שמי שלחץ על ההדק הם מחבלי חיזבאללה. מהיכן נולד רפלקס השנאה הזה שפשה בקצוות, להאשים זה את זה בפשעיו של האויב?

חשוב להדגיש כי החלטת הפרקליטות הצבאית התקבלה אחרי השלמה של שני צעדים: האחד - תשאול ותחקור המפקד בשטח, המ"פ שמחלים מפציעתו, שקודם לכן גרסתו הקריטית לאירועים היתה חסרה (גם מהתחקיר המהולל של "המקור", אבל מה זה חשוב); השני - השימוע שנערך לירום, שבו הוצגו "שורה של חוות דעת מפקדים בהווה ובעבר בנוגע לתחומי מומחיותו של ארליך והסתייעותם בו במסגרת צבאית". 

התייצב למשימה

זו לא היתה גחמה של ז'אבו ארליך, גם לא של יואב ירום. ז'אבו, קצין מודיעין במילואים ולוחם ביחידת מרעול, שגויס פעמים רבות לסייע לכוחות להתמצא ולאתר מחבלים בשטח, נענה גם הפעם לקריאה והתייצב בגיל 70 למשימה. וכמו כל דבר שעשה בחייו, גם את המשימה הזו עשה בהתלהבות ובמסירות. כזה היה האיש, שש למשימה, ולא טרח לוודא עם ירום אם נעשה לו חיול מסודר לשירות מילואים פעיל.

טוב עשה הפרקליט הצבאי הראשי החדש, אלוף איתי אופיר, שהחזיר את הדברים לפרופורציה הראויה להם - בחינת צעדים פיקודיים כנגד ירום. זו ורק זו המסגרת שבה ראוי להישפט על אי־סדרים או טעויות בפעילות מבצעית.