לא למיקור חוץ של הביטחון: ישראל מוכרחה להישאר השליט היחיד בשכונה

שני תהליכים מקבילים, האחד פנימי והשני חיצוני, הולכים ומתהווים ברצועת עזה. שניהם צריכים להדיר שינה מעינינו. שניהם דורשים דיון וחשיבה מעמיקה. התנועה האחת, זו שקורית בשטח בתוך הרצועה, היא הצמחת מיליציות מקומיות כאלטרנטיבה לחמאס. התנועה השנייה, זו שגועשת מבחוץ, היא היערכות לקראת הצבת כוחות בינלאומיים ברצועת עזה. אחיזת המלקחיים הזו עלולה להפעיל לחץ בלתי נסבל על ישראל, לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל, למוסס את הישגי המלחמה, ולשנות לרעה את פני המזרח התיכון לעשרות שנים קדימה.

סוד גלוי הוא שישראל מחמשת כנופיות עזתיות, בצפון, במזרח ובדרום הרצועה, בתוך גבולות הקו הצהוב. מה מטרת ישראל בתמיכה בכנופיות הללו? האם לעודד גורמים שונים לקרוא תיגר על שלטון חמאס עד לנפילתו, או/וגם להצמיח כוחות מקומיים שיהוו אלטרנטיבה לחמאס? האם ישראל רוצה שכוחות מקומיים, מעין עובדי קבלן, יעשו עבורה את העבודה השחורה? האם נכון להפריט את ביטחון ישראל? האם לא ניסינו לעשות זאת כבר באמצעות הרשות הפלשתינית? האם ניסיון חבירה למיליציות מקומיות לא נחל כבר כישלון בלבנון? האם אנחנו שוב באותה הקונספציה שבה נעשה לביטחון ישראל מיקור חוץ?

לא חברים שלנו

השאלות הללו גרמו לכך שלא התאבלתי במיוחד על מותו של יאסר אבו שבאב. דווקא שמחתי על כך שבלון הניסוי הזה התפוצץ מוקדם, ושהדף פיצוצו לא פגע בנו. הרבה תקוות תלו באיש הזה, שקרא תיגר על חמאס, שהציע לכאורה חלופה לשלטון חמאס, והפך לסמל. אבל אבו שבאב היה בסך הכל עוד גנגסטר. סוחר סמים, שודד חמום מוח עם יד קלה על ההדק. האופן שבו נרצח הוא נורה אדומה, תזכורת לכך שלא בטוח שכדאי לישראל לפתח קשרי ידידות עם אדם כזה, ועוד יותר לא בטוח שנכון להרעיף עליו קלצ'ניקובים.

מה בדיוק קרה שם? אבו שבאב, ידידנו, ניסה ככל הנראה להשליט את מרותו על חמולת אבו סנימה הנחשבת לחלק מהשבט הבדואי תראבין, השבט שאליו הוא עצמו משתייך. אבל משפחת אבו סנימה לא ששה להצטרף לכוחותיו של אבו שבאב או להתפנות מהאזור. המיליציה של אבו שבאב טיפלה בסוררים בדרכים המקובלות: איומים, מכות ומעצרים. אחד מבני משפחת אבו סנימה ניסה לדבר על ליבו של אבו שבאב לשחרר את העצורים. המנהיג העולה דחה את הבקשה באופן משפיל, מה שגרם לבן המשפחה לפתוח בירי אוטומטי. אבו שבאב נהרג, וסגנו־יורשו נפצע. במהלך העימותים נהרגו היורה ועוד ארבעה מבני משפחת סנימה. אנשיו של אבו שבאב לא נשארו חייבים והוציאו להורג את העצור ממשפחת אבו סנימה. ריב חמולות קלאסי. אבו שבאב מת כפי שחי, בקטטה מקומית, כיאה לעבריין.

היורשים שלו עשויים מחומר דומה. זה הזמן לעצור ולחשוב אם נכון להעלות אותם לגדולה. אם המטרה היא רק לעורר כאוס ברצועה כדי למוטט את שלטון חמאס, ניחא. אבל אם הכוונה היא לבנות כוחות מקומיים חמושים שיחליפו בקביעות את חמאס, יש לנו סיבה טובה לדאגה. נדמה שבסרט הזה כבר היינו. ובסרטים האקדח שמופיע בסצנה הראשונה, יורה באחרונה. ובמציאות המזרח־תיכונית כשמחמשים כנופיית שודדים, צריך להביא בחשבון שזה יסתיים בהיפוך קני קלצ'ניקובים.

הלקח המרכזי של 7 באוקטובר הוא שישראל צריכה להיות הריבון הצבאי היחיד בשטח. אין ארגון חפץ חיים שעושה מיקור חוץ לליבת העשייה שלו. הביטחון שלנו הוא ליבת חיינו. כוחות מקומיים יכולים לסייע, על תקן עובדי קבלן, רק בנושאים אזרחיים.

מי בעד בינאום הסכסוך

התהליך המקביל, של היערכות לקראת הצבת כוח בינלאומי ברצועה, שהלך וצבר תאוצה וכותרות השבוע - מעורר דאגה אף יותר. במשך עשרות שנים גורלה ועתידה של רצועת עזה היו בידי ישראל. גם אם ישראל לא ידעה איך לפעול מול חמאס ונחלה כישלון חרוץ, היה זה כישלון שנבע מהבחירות (השגויות) שלנו. טבח 7 באוקטובר כפה על ישראל לצאת מהתרדמת ולממש את זכות הבחירה שלה בחיים. ישראל יצאה למערכה ארוכה, קשה וכואבת מאוד לחיסול חמאס. היא השיגה ניצחונות מרשימים, הורידה את חמאס על ברכיו, חיסלה את בכיריו, והצליחה להשיב הביתה את בניה ובנותיה. אבל אם בסופו של דבר, בסופו של קרב, ישראל מאבדת את היכולת לבחור ואת חופש הפעולה לפעול, מה שווים ההישגים הצבאיים?

במשך שנים פעלו הפלשתינים לבינאום הסכסוך. הם נחלו כישלון חרוץ. ישראל התנגדה למעורבות של כוחות מבחוץ בירושלים, בגולן, ביהודה, בשומרון וגם בעזה. ישראל הסכימה לבינאום הסכסוך עם לבנון, באזורים שמחוץ לגבולותיה. בלון הניסוי הלבנוני התפוצץ עלינו, כמובן. כוח יוניפי"ל לא מנע את התחמשות חיזבאללה. מתחת לאפם של כוחות השלום נערכו היטב למלחמה. למה לחזור על אותם דפוסים שגויים - והפעם בתוך מדינת ישראל? האם כוחות טורקיים, שנשלחו על ידי רודן ששואף להיות סולטן, יצליחו איפה שאחרים נכשלו? מה יקרה לחופש הפעולה הישראלי? האם לפני כל תקיפה עתידית בעזה נצטרך לקיים שיחת תיאום עם אנקרה? אותה אנקרה שלא מפסיקה להאשים אותנו ברצח עם? איך בדיוק זה יעבוד?

רשמית, ישראל מתנגדת בתוקף להצבת כוחות טורקיים בעזה. אבל בטורקיה נערכים כבר להצבת 2,000 לוחמים טורקים ודואגים גם ליחצן זאת בעוצמה. נראה שגם טראמפ, זה שמינה עצמו לריבון־העל החדש של ישראל והעולם, להוט לעבור לשלב השני של הסכם הפסקת האש. ישראל מוכרחה לצנן את הלהט ולהציב קו אדום. אסור לדלג לשלב השני של הסכם הפסקת האש לפני התפרקות מוחלטת של חמאס מנשקו ולפני השבתו של החטוף הגיבור רן גואילי. וגם, לו יצויר שיתרחש הנס וחמאס לא יחזיק עוד בשבויינו ויתפרק מרצונו מנשקו, ישראל חייבת להישאר השליט היחיד בשכונה.