עשרה חודשים לקח לנשיא האמריקני להפוך מתקוות הימין העולמי - לאכזבה עמוקה

ההחלטה המגומגמת של ארה"ב בעניין הגדרת תנועת האחים המוסלמים כארגון טרור, צריכה לסמן את יקיצת המחנה הרפובליקני העולמי מאשליית ההבטחה הגדולה של דונלד טראמפ. היא חייבת להפנות זרקור אל העובדה שהנשיא האמריקני מתברר כמי שכבר לא יוביל את מהפכת הנגד של המחנה הנאור מול השתלטות הציר האסלאמו־פרוגרסיבי, ולמעשה כמי שהופך למכשול בנתיב החזרת השפיות העולמית.

זה חודשים מאשימה לאורה לומר - משפיענית ימין יהודייה־אמריקנית, ועד לאחרונה תומכת קולנית של טראמפ - כי מנהיג הרפובליקנים נותן יד לאסלאמיזציה של ארה"ב. היא יצאה נגד הקמת בסיס לחיל האוויר של קטאר בארה"ב, ביקרה קשות את קבלת מטוס הלוקסוס במתנה משליט דוחא, ובשבועות האחרונים הביכה את הנשיא האמריקני בכך שחשפה את הלחצים של החברים האסלאמים שלו, מנהיגי קטאר וטורקיה, למנוע את סיווג האחים המוסלמים כארגון טרור. לא מן הנמנע שהביקורת הזו היא הסיבה להחלטה של טראמפ לביים, השבוע, הכרזה שכזו.

אבל גם השבוע חשפו לאורה לומר ואחרים את התעתוע וההונאה שבמהלך החדש. כי לפי ההחלטה, רק בעוד חודשיים וחצי יצביע הממשל על חלקים מתנועת האחים המוסלמים כארגון טרור, וגם זה רק במצרים, בירדן ובלבנון. ומה עם המנה העיקרית בקטאר ובטורקיה? ומה עם פעולות האחים המוסלמים ושלוחיהם בתוך ארה"ב? אלו נשכחו.

כך, וושינגטון של טראמפ ממשיכה לאפשר לגורמי טרור אסלאמיים, בראש ובראשונה שליטי קטאר, להסית ולחתור. לתמוך בקתדרות עוינות באוניברסיטאות האמריקניות, לממן ראשי עיר רעילים כמו זוהרן ממדאני וחברות קונגרס תומכות טרור כמו אילהאן עומאר, ולהפנות עורף לערכי התנועה השורשית שעל גבה רכב טראמפ.

סגירת דוג' וחנופה לרוצחים אסלאמים

ראשית הסיבוב הנוכחי בבית הלבן אופיינה באופוריה ובתקווה להחזרת השפיות והאיזון בכל התחומים, החל מעצירת ניתוחים לשינוי מין לקטינים מבולבלים וכלה בבהירות מושגית לגבי מי הם הטובים ומי הרעים, במיוחד בנוגע להסתה ולהשתלטות האסלאמית בארה"ב ובמערב בכלל.

כי העולם המערבי הדמוקרטי, זה שינק מערכי היהדות והנצרות ויצר תרבות של ממשל, תבונה ומוסריות, נמצא היום בסכנה. ברית מוזרה בין השמאל הקיצוני לתומכי הטרור והאסלאם הרצחני מבקשת את נפשו. רק לפני עשרה חודשים נראה היה שקם בוושינגטון ממשל שאימץ את הגישה המתאימה למאבק אפקטיבי ברוע ובשיבוש.

אחד מסממני המהפכה היה הגוף שהקים אילון מאסק ליעילות ממשלית (doge), שזכה לכותרות דרמטיות בחודשים הראשונים של תפקודו ופרסם ממצאים חמורים בנוגע לשחיתות ולהטיה פרוגרסיבית בממשל. כמה סימבולי היה לגלות השבוע, שהיחידה הזו הפסיקה להתקיים בקול דממה דקה. אילון מאסק הועזב והצוות שלו התפזר לכל רוח, יחד עם החזון כולו.

אבל זהו רק קצה האכזבה מטראמפ עצמו. עכשיו כבר ברור שההימנעות של הנשיא מהתמודדות עם המעיינות המרכזיים של הטרור וההסתה האסלאמיסטיים, בקטאר ובטורקיה, נובעת מהחיבה שלו לשליטי הארצות הללו, או אולי חיבה לרווחים האישיים והמשפחתיים שלו. ההשחתה המוסרית שטמונה בקבלת מתנת המטוס מהאמיר הקטארי, ממחישה את היעדר הקווים האדומים של הנשיא, אבל האופל המוסרי מוביל לתוצאות מעשיות הרות גורל. מכאן הוכרח ראש ממשלת ישראל חסר עמוד השדרה להתנצל בפני אמיר הטרור מדוחא, וידי ישראל נקשרו, והיא נאנסה לאמץ תמונת עולם מדומיינת ומסוכנת בעזה. לכן סופקה ברית הגנה לקטאר, לכן הועתרו שבחים וצ'ופרים מביכים על העריץ האנטישמי מאנקרה.

מהגישה הזו צמחה קבלת הפנים המתחנפת והמביכה ליורש העצר הסעודי בבית הלבן, ובטבורה ההגנה של נשיא ארה"ב על הרצח שנעשה בהוראתו של בן סלמאן בטורקיה. מכאן גם גילויי ההערצה לוותיק דאעש הסורי - אל־ג'ולאני, שטראמפ מצא לנכון לגונן על העבר הרצחני שלו. מכאן ההתעלמות האמריקנית מגלי הטבח החוזרים ונשנים בסוריה מצד השלטון, גם השבוע, כמו גם מהתהוות ציר הרצח שבין אנקרה לדמשק.

לא צריך להיות חסיד של מוסריות תמימה בפוליטיקה העולמית כדי לסלוד מאובדן המידה המוחלט שמקרין היום דונלד טראמפ. אובדן שמספק אור ירוק ומחיאות כפיים לטרור ולשחיתות. לא פלא שהתפרסמו השבוע ידיעות עקשניות על ההבטחות שנתן סטיב וויטקוף בשליחות הנשיא לראשי חמאס, שלפיהן הם ייוותרו בשלטון בעזה, בניגוד למסמכים החתומים הקובעים שחמאס יפורק ויפורז.

ומעזה לעיריית ניו יורק, אכזבה גדולה לא פחות ניכרה ממפגש החנופה שערך טראמפ עם זוהרן ממדאני בבית הלבן. רק האינטרסים של מי ששלח כסף לממדאני ממדבריות דוחא, יכולים להסביר את ההופעה המחליאה הזו.

כך דונלד טראמפ מתחיל להוציא שם רע לימין הרפובליקני האמריקני והעולמי, זה שהיה בנקודת זינוק אדירה עד לאחרונה, כתוצאה מההרס ומהכאוס שהנחילו הדמוקרטים והשמאל. ההתנהלות שלו מרחיקה את העולם המערבי מהתיקון הקריטי שחייב להיעשות, מרחיקה מהמלחמה הנחושה נגד השיבוש הפרוגרסיבי והכיבוש האסלאמי.

לאורה לומר, שיצאה השבוע נגד ההחלטה בעניין האחים המוסלמים, הצהירה לאחרונה שלא תצביע כלל בבחירות האמצע בארה"ב ותשפיע על תורמים רפובליקנים שלא לתמוך במועמד שלא יפעל נגד האסלאמיזציה של ארה"ב. זו כנראה הדרך שצריכה להנחות את המחנה האידיאולוגי שחרד לגורל המערב, במיוחד בארה"ב - סנקציות פוליטיות. ודונלד טראמפ - הוא חייב לעכל שהוא ישלם מחירים פוליטיים ותדמיתיים כבדים, אם לא ישנה את דרכו. ובכל מקרה, המחנה הנאור צריך לגבש את זהותו וכוחו ללא קשר לנשיא האמריקני הבעייתי.

אין רגל מסיימת

תארו לעצמכם שבעלות הברית ב־1945 לא היו מרסקות לחלוטין את גרמניה הנאצית ויפן, לא היו עורכות את משפטי נירנברג ולא היו מכריחות את הגרמנים לבנות מערכת דה־נאציפיקציה אפקטיבית. דמיינו שאמנם היו מנצחים את גרמניה ויפן, אבל המשטרים היו נותרים על כנם, בגבולות המוכרים של שתי המדינות. מה היינו מקבלים כעבור זמן מה? הנאציזם והרצחנות היפנית היו מתחזקים ומכים שוב. רק הניצחון, הכיבוש והעקירה המוחלטים הבטיחו את מיגור הסכנה.

את התובנה הזו נמנעה מדינת ישראל מלאמץ, במיוחד בעידן השלטון של בנימין נתניהו. לצד הישגים טקטיים מזהירים, אנחנו מותירים את האויב עומד על הרגליים בכל מערכה ומערכה, מאפשרים לו להתאושש ולחזור לכוחו. לכן, כנראה, לא התלהבנו השבוע מהחיסול המזהיר של רמטכ"ל חיזבאללה. מבצע שאמנם מעורר הערצה אבל כבר לא מרגש, כי אנחנו יודעים מה יתחולל בהמשך העלילה. ההישג הטקטי הנפלא יבוזבז בידי הנהגה חסרת מחץ.

זו הסיבה שבגללה התנגדתי להסכם עם לבנון בשלהי ימי ביידן, לכן סברתי שעצרנו את המתקפה באיראן מוקדם מדי. בגלל זה שברתי קולמוסים לנוכח הדשדוש האינסופי בעזה, וכמובן מול הכניעה לטראמפ ולחמאס. כי מלחמות מסיימים בהכרעת היריב, אחרת הוא יקום לתחייה ויכה שוב ושוב. חייבים רגל שאינה מהססת אלא מסיימת.