עידן המפץ הגדול הגיע: בג"ץ חוזר לשפיות ושובר את קדושת המוסד

קביעת שופטי בג"ץ בעתירת פרשת הפצ"רית היא לא פחות ממפץ משפטי ושלטוני. היא מביאה לשיא את המגמה שהולכת ומתחדדת אצל רוב שופטי העליון בעת האחרונה, שבמסגרתה חוזר בית המשפט הגבוה לצדק למקומו, כבית משפט ולא כרשות־העל של המדינה.

זו מגמה שמתקנת את הקלקול החמור שהנהיגו אהרן ברק ושותפיו, ומחזירה את העליון לעידן הזהב של השופטים הדגולים – לנדוי, אגרנט, זוסמן ואחרים. עידן שבו בג"ץ לא שיחק במגרש הפוליטי, לא ניסה להכתיב את ערכי המדינה ולשלוט ברשויות האחרות, אבל הצליח לשמש כשומר אפקטיבי ומקובל של המסגרת הציונית־יהודית, דמוקרטית ושומרת חוק של ישראל.  

די לקרוא ולהאזין לחלחלה שפקדה את חסידי אסכולת אהרן ברק, שהביעו השבוע זעזוע עמוק מפסק הדין, כדי להבין את גודל המהפכה. איך העזו לתת ל"פוליטיקאים" דריסת רגל, הם התקוממו, איך העזו לגעת ביועצת המשפטית ולפסול את הפרקליטות. ניכר היה מהביקורת המנותקת והעיוורת עד כמה ליקוי המאורות של האליטה המשפטית והפוליטית, שניטרל את בחירת העם ועיקר את הדמוקרטיה הישראלית, עדיין שם.

אבל שופטי ההרכב שהרחיק את היועמ"שית והפרקליטות מהחקירה, כמו רוב שופטי בג"ץ כיום, נמצאים כבר במקום אחר מהאליטה של פעם. בתהליך הולך ומתחזק ששיאו נרשם השבוע הם החזירו לחוק את מקומו, כמו את סמכויות וחובות הממשלה, שנובעות מהחוק. הם ביטלו את מעמד הקדושה שהשופט ברק ועמיתיו היקנו למוסד היועץ המשפטי, בכוונת מכוון. באמצעות הקדושה הזו שריין ברק את השלטון המוחלט של בג"ץ ברשות המחוקקת והמבצעת.

ללא כל בסיס חוקי, בניגוד למסקנות ועדת אגרנט שעסקה בכך, הם קבעו שחוות הדעת של הייעוץ המשפטי מחייבות את כל מרכיבי הכנסת והממשלה. הן לא חוות דעת אלא דברי אלוהים חיים. וכמובן, דברי האלוהים כפופים להנחיות של הקדוש ברוך הוא עצמו - שופטי בג"ץ.

מתוך אותה תפיסה של אלוהות התקוממו עכשיו חסידי אסכולת קדושת הפרקליטות כנגד הטענה שיכול להתגלות אצלם ניגוד עניינים. למרות שההיגיון והיושרה, שלא לדבר על הרציונל המשפטי, מחייבים להרחיק את בכירי הפרקליטות מכל מגע בחקירת שיבוש הליכי המשפט והונאת בג"ץ, פרשה שבה הם יחויבו להשיב לשאלות, לא לשאול אותן.  

רוח משפט שורת המתנדבים

אבל לצד זאת באו שתי החלטות מוצדקות אחרות של בג"ץ השבוע, בעניין הסנקציות נגד הסרבנות החרדית ולגבי תעתועי ועדת הבדיקה הממשלתית, והבהירו ששיני בג"ץ לא קהו. חזרתו לשפיות לא תגרום לו לאפשר חזרה לשנות ה־50, שבהן דוד בן־גוריון ומפלגת מפא"י שלטו במדינה באופן דיקטטורי ומוחלט, נמצאו מעל החוק ובתי המשפט.

די להאזין לחלחלה שפקדה את חסידי אסכולת ברק, שהביעו זעזוע מפסק הדין, כדי להבין את גודל המהפכה. איך העזו לתת ל"פוליטיקאים" דריסת רגל, הם התקוממו, איך העזו לגעת ביועמ"שית ולפסול את הפרקליטות

היו אלו שופטי העליון, בהובלת משה לנדוי, שפירקו את הדיקטטורה שהנהיגה אז מפא"י, בהחלטות שקיבלו במשפט שורת המתנדבים נגד קצין המשטרה המושחת עמוס בן־גוריון, בנו של ראש הממשלה.

השליטה המוחלטת של הממשלה כללה אז גם פרוצדורה של הסתרת ראיות מבתי המשפט וגם הפיכת היועץ המשפטי לממשלה לבובה. חיים כהן, לימים סגן נשיא העליון, היה אז היועמ"ש. הוא שיתף פעולה במחשכים עם מלאכת חשיפת השחיתות בידי שורת המתנדבים, אבל נכנס מתחת לשטיח כשפרשת עמוס בן־גוריון התפוצצה.

מי ששם אז את הגבול וסימן את היותה של מדינת ישראל מדינת חוק דמוקרטית היה בית המשפט העליון, שפסק בעד שורת המתנדבים בערעור שנשמע בפניו. בכך הוא גם הציב גבולות לשחיתות השלטונית וליחסי הון־שלטון מורעלים.

אבל למרות שהשופט לנדוי הוביל את המהפכה שריסנה את ממשלת בן־גוריון, לימים, כנשיא העליון, הוא הזדעק מפני המגמה ההפוכה - דיקטטורה של בית המשפט העליון. הוא הזהיר את אהרן ברק שהגישה שלו תעוות את הדמוקרטיה ובסוף תפגע בבית המשפט עצמו. כמה שהוא צדק.

שר המשפטים יריב לוין נמנה זה שנים עם אלו שזועקים נגד העיוות המערכתי שהוביל השופט ברק, אגב בניגוד לבנימין נתניהו ששיתף פעולה עם ברק בשקיקה, עד שהסתבך אישית. אבל הקואליציה כיום לא חותרת לנקודת האיזון המתחייבת בין דיקטטורה ממשלתית לדיקטטורה משפטית, היא מנסה לחזור לשלטון־העל של שנות ה־50.

וגם כאשר היא מובילה מהלכים חיוביים, כמו בעניין חקירת הפצ"רית, היא עושה את זה בדורסנות או בחוסר תבונה. כך, למשל, הניסיון למנות את השופט קולה לאחראי על החקירה, למרות סעיף חוק מפורש שאוסר על נציב קבילות השופטים לכהן בכל תפקיד אחר. אותו הדבר בעימות הלא חכם של שר המשפטים מול בג"ץ.

הקואליציה הולכת עם הראש בקיר, במקום לנקוט בדרך התבונית והממלכתית שבה הילכה איילת שקד כשרת משפטים, מי שמינתה שניים משופטי ההרכב שקיבלו את ההחלטה המהפכנית השבוע, במקום לנהוג כמו גדעון סער שמינה בממשלה הקודמת את השופטת השלישית.

חייבים להודות שלעורכת הדין גלי בהרב־מיארה יש חלק חשוב במפץ הגדול, כי העמדות הבלתי סבירות שלה, שוב ושוב, תרמו רבות להמחשת האבסורד שטמון בקידוש עמדות הפרקליטות. קשה היה שלא להבחין בעמדות הקיצוניות, התלושות והדורסניות שהגישה הפרקליטות גם בהליכים שבהם אני טיפלתי בבג"ץ.

נתניהו עומד בראש קואליציה שמקדמת את ערכי השמאל, ובאותה נשימה מסייעת לביסוס הסרבנות החרדית, כזו שאין לה קשר למחנה הלאומי. ומנגד, יריבים מרכזיים של נתניהו מהאופוזיציה עוקפים אותו בקלות מימין

החדשות הטובות הן שכנראה חזרנו לאושש את אמרתו של מנחם בגין, ולפיה יש שופטים בירושלים. הם חוללו השבוע מפץ שמחזיר את הדמוקרטיה הציונית לשפיות.

מנהיג השמאל: נתניהו

באיזה מחנה נמצא מי שמשבח החלטה של מועצת הביטחון לסלול נתיב יציב למדינה פלשתינית? איך מכנים את מי שמברך על בינאום העימות שלנו מול הפלשתינים, ומסכים לכוח בינלאומי בעזה שיוציא את השליטה מידינו? ומהי הזהות הפוליטית של ראש ממשלה הנותן אור ירוק לארה"ב להוליך מהלכים כאלו? התשובה ברורה: שמאל מובהק. ואיך מכנים את מי שמתנגד למהלכים הללו ומגדיר אותם בצדק כ"אוסלו על סטרואידים", ימין כמובן.

עכשיו, בואו נשבץ את הדעות והזהויות ונסדר את המפה הפוליטית־אידיאולוגית מחדש, לאור המפץ המחנאי־רעיוני שמתחולל כאן. כי את ההודעה שמשבחת את החלטת האו"ם לקידום מדינה פלשתינית ובינאום הסכסוך הוציא ביום שלישי יו"ר מפלגת הליכוד, בנימין נתניהו. ומי שתקף אותו, בצדק, היו נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ובכירים אחרים באופוזיציה. בעוד הקואליציה נתקפת בשתיקה מביכה, שזעקה עד קצה הרקיע. 

אמרו מעתה - בנימין נתניהו הוא איש שמאל מובהק, מנהיג מפלגת השמאל הליכוד. מפלגה שאיבדה זיקה לתפישת העולם ולמקורות שלה, שגם התנתקה מהמציאות. נתניהו עומד בראש קואליציה שמקדמת את ערכי השמאל, ובאותה נשימה מסייעת לביסוס ההשתמטות והסרבנות החרדית, כזו שאין לה קשר לימין ולמחנה הלאומי. ומנגד, מסתבר שיריבים מרכזיים של נתניהו מהאופוזיציה עוקפים אותו בקלות מימין, מגדירים מחדש את המחנה הלאומי. הגיע הזמן לקרוא לילדים בשמם.