העם היה איתה? לאה גולדין מציפה את השאלה ממנה ישראלים נמנעים

ההלוויה של הדר גולדין והמאבק שקדם לה חידדו מחלוקת ללא מחלוקת, סביב אחת הסוגיות השחוקות והסטריאוטיפיות בחברה הישראלית. לכאורה ובהכללה, החלק בעם שהיה רגיל לבוז לקברי אבות קידש את הבאתם של הגיבורים לקבורה ואמר שצריך לעשות הכל - אבל פשוט הכל - כדי להשיב את המתים לאדמתם.

החלק שרגיל להיאחז בקברי אבות ולראות במתים הגיבורים סמל וערובה לחיים, פחות הזדהה עם המאבק הזה, השאיר את הזירה לאחרים. אבל זה לא באמת ימין ושמאל.

למי שעוד היה ספק למה המאבק הזה, כשאר המאבקים שידעה המדינה להשבת חלליה, הכרחי - יוקדש המשפט הפשוט של לאה גולדין, על קברו הפתוח מחדש של בנה: "בכל זאת קיוויתי שברגע האחרון תקפוץ ותגיד שהכל בסדר". וזו אחת הסיבות שמוכרחים להשיב גם חללים. הוודאות.

הביטו לאחור

מטלטל לחזור לדיון המיוחד שנערך בכנסת בנושא "כשלי צוק איתן" באפריל 2017. לאה גולדין שואלת מדוע לא פועלים להחזרת הבנים שהוכרזו כחללים. רה"מ נתניהו עונה ש"השיקול הכולל שלי הוא למנוע את המלחמה הבאה או לפחות להרחיק אותה". לאה גולדין: "הפכת אותנו לאויב העם, הפכת את הבעיה של השבת הבנים מהקרב לבעיה של המשפחות". "הטענות שלך מוגזמות, גבירתי", מהסה אותה מיקי זוהר.

הדיון ממשיך עד שלאה גולדין אומרת בדמעות: "ואיפה חברי הכנסת? מתי פעם אחרונה העליתם שאילתה? יש שני חיילים בעזה. אין לכם ילדים שצריכים להתגייס? תתביישו לכם, ולא אכפת לי אם אתם ימנים או שמאלנים. יש לנו צבא העם. כולם מגייסים את הילדים שלהם".

הקטע הזה מטלטל משלוש סיבות: הראשונה, לאה גולדין קלטה מהר את האירוע - הופכים אותה בטקטיקה רטורית לאויב העם, כדי להשתחרר מהחובה הבסיסית להחזיר את החטופים החללים שלנו מעזה. הטקטיקה הזאת עבדה עד 7 באוקטובר. אנחנו כעם צריכים ללמוד מזה - לא לתת למנהיגים לסכסך בינינו.

השנייה - כשראש הממשלה אומר שהוא מנסה "לפחות להרחיק את המלחמה" הבאה - זה הכשל האמיתי. תפיסת ניהול הקונפליקט ולא פתרון שלו גוזרת עלינו ועל הדורות הבאים המשך התבוססות במלחמות. אפשר למנוע אותן, ואנחנו כחברה חייבים לדעת שיש חיים אחרים ממה שחווינו, ולהתעקש שהם מגיעים לנו ולצאת מקופסת השבלונות שבהן האכילו אותנו עד היום. השלישית - זה לא משנה אם אתם ימנים או שמאלנים, אמרה גולדין, הרי כולם שולחים את הילדים שלהם לקרב.

משמעת סיעתית עממית

זה השריר הכי תפוס אצלנו, זה לא השתנה. אנחנו כחברה בוחנים כל רעיון, אמירה, אפילו כל ציוץ או בדיחה - לפי מי שאומר אותם. פעם רק פוליטיקאים התאפיינו ב"הכל פוזיציה", אבל נדמה שאנחנו כחברה מתנהלים כמו על פי משמעת סיעתית - זורמים עם עמדות ודעות לפי זה שאומר אותם, ומתקשים לבחון מקרים לגופם.

אם נתניהו מציע עסקה - אנחנו בעד, אותה עסקה מביידן - חרפה; אם יאיר גולן ירצה לספח את עזה - נתמוך כי נבין שאין ברירה, אם סמוטריץ' ירצה - נתנגד כי הוא עושה את זה סתם; אם מפלגת העבודה מגבשת רשימת חוקים שתעצים את מערכת המשפט והצדק - אנחנו בעד; אם רוטמן יגבש אותן הצעות - קץ הדמוקרטיה! וכן הלאה. אנחנו נושאים עיניים להנהגה, מתאכזבים, ואז מיישמים זה על זה בדיוק אותו סגנון דיכוטומי.

אל תניחו להולכים

לאה גולדין אמרה השבוע להמון שהתקבץ ליד ביתה, שהיו הזדמנויות רבות לדרוש בחזרה את הדר, אורון, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. אחת מהן היתה בקורונה, כאשר העולם רצה מאיתנו חיסונים ואנחנו היינו בתפקיד "אור לגויים". כולנו מהנהנים בדיעבד, אבל האם בזמן אמת, לו היתה ח"כ גולדין - ממפלגת שמאל, ימין או מרכז - מציעה למנוע העברת חיסונים כדי להפעיל לחץ על אומות העולם עד שיחזירו לפה את הילדים החטופים שלנו, העם היה איתה?

עם יד על הלב. עזבו את הממשלה, אני שואלת על העם כי הכוח הוא אצלנו. האם היינו מספיק חזקים כדי להפנות עורף לדעת הקהל העולמית בשעת מגפה ואומרים: עד כאן, תנו לנו את החטופים החללים שלנו! האם לא היו נפתחות מהדורות עם כתבינו המיוחדים לוושינגטון וללונדון, ובסרטוני החולים המסכנים שתכף ימותו כי ישראל לא נותנת להם את החיסונים? העולם היה כועס, אבל בתוך־תוכו מבין, כמו היום.

לו היתה ח"כ גולדין - ממפלגת שמאל, ימין או מרכז - מציעה למנוע העברת חיסונים כדי ללחוץ על אומות העולם להחזיר לפה מייד את הילדים החטופים שלנו, העם היה איתה?

השאלה היא איפה אנחנו בסיפור. כמו שאמרה לאה - במסעותיה בעולם היא גילתה שיש ערכים משותפים ללא הבדלי דת, גזע ומין. אחד מהם הוא להביא לקבורה, ולא להפקיר חטופים.

אם נתניהו היה מטיל וטו על הוצאת חיסונים מישראל כל עוד הדר ואורון לא חוזרים, וגם העם והתקשורת היו מגבים אותו, אין לי ספק שזה היה מצליח. העולם היה מבין שאנחנו חזקים ומתקפל. אבל האם אנחנו יודעים לא להתקפל כשזה מגיע למה שחושבים עלינו בעולם? האם אנחנו יודעים לעמוד על שלנו למען ילדינו מול האויב החיצוני, ולא מול האחים?

בדיוק כמו ב"חיי שרה"

פרשת השבוע נפתחת באובססיה של אברהם לאחוזת הקבר של שרה, ומסתיימת בהלוויה של אברהם. בסוף יצחק וישמעאל מגיעים לקבור אותו ביחד. מכירים משפחות שמתפרקות על כלום? מריבות על ירושה שהורסות שמחות משפחתיות, כשבעצם כולם די דומים ורוצים אותו דבר אבל האגו ומשקעי העבר מחרבים להם את החיים? נדמה לי ששם אנחנו נמצאים.