עודף נאיביות והעמדת פנים אמריקנית: צריך לזכור - לא הכל ביזנס

פעם, לפני שחלם להיות נשיא, הודה דונלד טראמפ כי הוא "נמשך כמעט באופן חולני לעסקאות מסובכות, בין השאר משום שהן נוטות להיות מעניינות יותר". זה הצליח לו ולנו באופן פנטסטי וכמעט דמיוני בסיפור החטופים בעזה, החיים והמתים. אלא שבכל הנוגע לשלב ב' של הסכם הפסקת האש בעזה, תפיסת "העסקה המסובכת והמעניינת", לפחות בינתיים, מצטיירת כפיאסקו או כאשליה. היא מתאפיינת בעודף נאיביות או העמדת פנים, ולעיתים אף גולשת למחוזות הפנטזיה. אין בנו חלילה כפיות טובה כלפי מי שבלעדיו החטופים, קרוב לוודאי, היו נמקים עד היום במנהרות חמאס. אבל איננו פטורים מהחובה להתייחס ביושר למציאות, ובעיקר - להבין כיצד נוצרה.

חמאס - נתחיל בכך - ממש כמו חיזבאללה (פנטזיה נוספת שבה כשלו האמריקנים) אינו חולם להתפרק מנשקו. הוא לחלוטין לא בעניין, ומנהיגיו מדברים על כך בגלוי. ראש המל"ל לשעבר, מאיר בן שבת, ציין לאחרונה בצדק כי מי שמתכנן להתפרק מנשקו לא היה מוציא להורג את מתנגדיו ונחשף לסכנה של נקמת דם, כשהוא נעדר יכולת התגוננות.

אבל זה הרבה מעבר לכך: חמאס מקים מחדש מנגנונים של פיקוד ושליטה, וכבר פרס מחדש כ־7,500 ממחבליו בשטח הרצועה שנותרה בידיו. הוא שב לשטר ברחובות, לשלם משכורות לאנשיו ולגבות מיסים מהאוכלוסייה. אנשיו שוברים ידיים ורגליים למי שמפקפק בהמשך שלטונם, משקמים מנהרות, מייצרים שוב נשק וסוגרים חשבונות עם חמולות חמושות שסייעו לישראל קודם להסכם הפסקת האש. חמאס גם משתלט מחדש על הסיוע ההומניטרי, ממלא מחדש את מחסניו במזון ושב לספסר מול העזתים. הארגון, בראייתו, מצוי בתחילתו של קאמבק, וכל תחמון, תרמית, השהיה וגרירת רגליים לגיטימיים כדי לקדם את חזון תחייתו המחודשת.

הציתו אש והתנדבו לכבות

רק חודש חלף מאז דמיין טראמפ במפגש בשארם א־שייח' אינטרנציונל של צבאות שלום מגיע לעזה כדי להציל את המצב ולאכוף ולפקח על הסכם הפסקת האש. מהחזון נותרו טורקיה וקטאר, שתי פטרוניות חמאס שתחזקו לאורך שנים את אש הטרור, ואחר כך "התנדבו" לכבות אותה. הן המדינות היחידות כרגע שאינן מתנות את בואן לעזה בפירוק מוקדם של חמאס מנשקו, וברור מדוע. שתיהן כאן כדי לשמר את הגחלים ולהשאיר את חמאס בחיים. לשקם אותו ולא רק את עזה. טוב שישראל מטילה כאן וטו. קטאר, טורקיה וחמאס הרי מחזיקים בתפיסת עולם דומה על ישראל, ועצימת העיניים של האמריקנים מול הקיצוניות האסלאמיסטית של שתי המדינות הללו היא הרבה מעבר לעיגול פינות על חשבוננו.

אין בנו חלילה כפיות טובה כלפי מי שבלעדיו החטופים קרוב לוודאי עדיין היו נמקים במנהרות בעזה, אבל שלב ב' בהסכם הפסקת האש מתאפיין עד כה בעודף נאיביות ובהעמדת פנים אמריקנית. מנגנון התיאום והפיקוח של הפסקת האש הפך לאזיקים על ידיה של ישראל. כשהרמטכ"ל ביקש מהקבינט חופש פעולה מבצעי מלא משני צידי הקו הצהוב, כמו בג'נין ובטולכרם, הוא סורב

בפועל, בשם "המבט הכולל" ו"הראייה הרחבה", כאשר המטרה היא צירוף סעודיה ועוד מדינות למעגל הנורמליזציה והשלום עם ישראל, חמאס זוכה לסוג של הגנה אמריקנית, שמעניקה לו חסינות מפני פעולה צבאית ישראלית משמעותית, וגם אפשרות שיקום. ארה"ב, למרות הפרות חוזרות ונשנות של הסכם הפסקת האש מצד חמאס, מנעה ומונעת מישראל תגובה לא מידתית כפי שראוי היה שתהיה אחרי 7 באוקטובר. היא אף בולמת תוכניות להשלים את המלאכה מול חמאס ולמגרו, בתנאים נוחים פי כמה מאלה ששררו בעת שחטופים חיים עדיין הוחזקו בעזה.

כך הופך בפועל מנגנון התיאום והפיקוח על הפסקת האש לאזיקים על ידיה של ישראל. הראיה: כאשר הרמטכ"ל ביקש מהקבינט חופש פעולה מבצעי מלא לצה"ל, משני צידי הקו הצהוב בעזה, בדומה למציאות בג'נין, בשכם או בטולכרם, הוא לא קיבל אישור לכך. האמריקנים אינם מאפשרים זאת לישראל, משום שהם "על התמונה הגדולה". מבחינתם, עזה כרגע, למרות כל מה שעברנו, היא רק עצם - לא גדולה - בגרון. אז בינתיים מעט קשה לנשום. לא נורא.

עצם בגרון, עצם העניין

מבלי משים ארה"ב נופלת כאן בדיוק לאותו הבור שישראל נפלה לתוכו ערב 7 באוקטובר. עזה אינה רק עצם קטנה בגרון, היא עצם העניין, כי משם יצאה ב־7 באוקטובר "הבשורה" והתוכנית להשמדת ישראל בתיאום עם איראן והפרוקסיז שלה. בכיר באמ"ן, שהתייחס רק לאחרונה לחזון ההשמדה הזה, אמר לשרי הקבינט ש"התוכנית להשמדת ישראל חיה וקיימת, ו־7 באוקטובר עדיין מהווה השראה לכל אויבי ישראל באזור".

לפני מתקפת שמחת תורה ישראל לא הניחה לעובדות ולמציאות בעזה לבלבל אותה מול הנחת העבודה שתוכניות שיקום, כספים ופיתויים כלכליים הם המפתח לשקט. ארה"ב של טראמפ מועדת עכשיו בדיוק באותו מקום, כאשר היא מניחה שכסף יענה על הכל; שלכל בעיה יש עסקה שרק מחכה להיחתם, ובלבד שיומצאו עבורה התמריצים הנכונים.

טראמפ מתקשה לקבל שלא הכל ביזנס, שהסכסוך בין ישראל לפלשתינים נוגע לסוגיות של זהות, דת, ביטחון ושאיפות לאומיות; שתושבי עזה וחמאס הם היינו הך. ככלל, עזה ומרבית תושביה היו לאורך שנים סדום של ימינו, ואנשיה, ברובם, היו אנשים רעים וחטאים שפשעיהם - לפני הטבח, במהלכו ואחריו - כבר פורטו ברבים, כאן ובמקומות אחרים.

את תרבות השנאה שבמרכזה השמדת ישראל אי אפשר למגר בכסף. ישראל וצבאה הם בעלי המוטיבציה והיכולת האמיתיים - עכשיו כשאין עוד חטופים חיים בעזה - לסיים שם את המלאכה ולפרק את חמאס מנשקו.

חזון השלום של טראמפ יוכל אולי להתממש רק כשחמאס לא יהיה יותר בעזה, אבל המדיניות הטראמפית מביאה כרגע לכך שהוא דווקא יישאר ויתבסס שם מחדש. הניצחון הלא מוחלט של ישראל בעזה, הניצחון המוחלש שלה שם, נמצא כרגע בסכנה, והאמריקנים אינם מודעים לכך שהם אלה שיוצרים אותה.