שנתיים היה העיסוק ב"יום שאחרי" החמאס בעזה הפיל בחדר שהיה הס מלהזכיר. כל ניסיון לעסוק בנושא ניתקל בחומה בצורה: "קודם נשמיד את החמאס ואחר כך נדון ביום שאחרי".
אז היום הזה הגיע, מבלי שהשמדנו את החמאס.
העיסוק והפתרון נכפים על ישראל בעיקר מצד ארצות הברית ובעלות בריתה (החדשות) הערביות. הרכבת האווירית של שומרי הסף האמריקנים רק התחילה ושומרת על רצף נוכחות בכירים, שמא ישראל תזוז מדרך מתווה טראמפ ותחבל במאמצי ההסדרה של הנשיא.
בדרך לעיצוב היום שאחרי בלעה ישראל מספר צפרדעים שבמשך שנתיים היו קו אדום, שכל דובר או נציג של הממשלה דאג להסביר כי אלה לא יהיו במציאות של אחרי המלחמה: סיום המלחמה הוכרז - והחמאס לא הושמד ולא נעלם (השבועיים האחרונים והתמונות מרצועת עזה מסבירות יותר טוב מכל דבר אחר כי החמאס מחזיר ומחזק כל יום את המשילות והכוח שלו). הרשות הפלשתינית, שהייתה מוקצית מכל פתרון לאחר המלחמה בעזה, חזרה בדלת הראשית בגיבוי אמריקני - הם יהיו חלק בממשלת הטכנוקרטים, הם יהיו חלק משמעותי מהכוח הבינלאומי ובעיקר, אלה שיבצעו ויפקחו על פירוז הרצועה. הם ככל הנראה גם ינהלו את מעבר רפיח (שוטרים פלשתינים כבר הועברו למצרים והחלו בהכשרתם למשימות).
הרכב הכוח הבינלאומי שיערוב לביצוע ההסכם ברצועת עזה יורכב ממדינות שהן הדבר האחרון שישראל היתה רוצה על גבולה הדרומי - קטאר וטורקיה. כי מי שלא רצה את טורקיה בגבול הסורי, יקבל אותה על גבול עזה-ישראל.
בכל זאת מה נותר לישראל לעשות?
השבוע, בעקבות התקרית החמורה ברפיח, קיבלנו תשובה ברורה בידי מי הניצרה של כלי הנשק שמפעיל ומגיב צה"ל - הנשיא טראמפ, ולא ממשלת ישראל. כאשר זה המצב, ישראל צריכה לחשב מסלול מחדש, ולוודא כי במציאות הזאת באים לידי ביטוי מספר אינטרסים ישראליים שעליהם יש לעמוד:
- הרחבת מעגל הנורמליזציה והגדלת מדינות הסכם אברהם: ישראל חייבת לרתום את ארצות הברית, עם אותה נחישות ומחויבות להסדרה בעזה, שתפעל להביא את המעגל האזורי להתקדם להסכמי שלום עם ישראל.
- שיקום תמורת פירוז: הרכיב הכמעט-אחרון שנשאר בעקרונות ישראל הוא לוודא כי כל התקדמות בשיקום עזה יעשה רק לאחר פירוז הרצועה. לכאורה פשוט, אך ממספר התבטאויות השבוע ניתן להבין כמה המושג "פירוז" נתון לפרשנות רחבה - מדברי המתווך האמריקני שמגדיר זאת כ"נשק שהורג מעל 5 אנשים", ועד הצעות אחרות שמדברות על "הקפאת הנשק", או "שמירה במקום מוסכם", או "נשק להגנה עצמית יהיה אפשרי".
- מנגנון אכיפה ובקרה: ישראל חייבת להיות מעורבת, נוכחת ופעילה בכל מנגנון שיורכב, ולוודא כי מוגדרים בו כללים ועקרונות פעולה ברורים לגבי מה שיבוצע בכל הפרה של החמאס - ובכלל זה, מהו חופש הפעולה של ישראל לפעול בעצמה (יש לזכור שזה יהיה במציאות מורכבת ביותר, בה אלפי כוחות זרים ממדינות רבות מסתובבים ברצועת עזה - ופגיעה בהם היא אירוע הרה אסון מבחינת ישראל).
- נסיגת צה"ל ושימור הפרימטר הביטחוני: לפי ההסכם, עם הקמתו והצבתו של הכוח הבינלאומי תבצע ישראל נסיגה נוספת (מעבר לקו הצהוב עליו התייצבה ישראל עם קבלת החטופים החיים), ותיערך על קו פרימטר (רצועת ביטחון ברוחב של 2 עד 3.5 ק"מ) שיהווה עומק לפנים ורצועת הגנה קדמית על יישובי העוטף. ההסכם לא מגדיר את מגבלת הזמן ונוכחות צה"ל, ועל ישראל לעשות הכל כדי לשמר את מרחב הפרימטר באחריות ובנוכחות ישראלית לזמן ארוך ככל שניתן.
- מדינה פלשתינית: למרות אזכור מפורש בשני סעיפים במתווה טראמפ, ישראל הרשמית צריכה לעשות הכל שסוגיה זו לא תקודם בעתיד הנראה לעין, ולפחות לא עד לסיום שיקומה של רצועת עזה (זה ידחה את העיסוק לפחות 10 עד 15 שנים - מספיק זמן כדי לעצב ולהשפיע על העתיד).
אם ישראל לא תחשב את מסלולה מחדש, תעבור לנקוט גישה פרואקטיבית ותגבש אסטרטגיה ברורה שלא מתעלמת מהמציאות שנכפתה עלינו - אזי נמצא עצמנו שוב ושוב נדרשים להגיב למציאות שנכפתה והביאה עלינו מציאות שרחוקה מההצהרות, מהכוונות ובעיקר מאינטרס הביטחון הלאומי של ישראל.
הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו