להיות אזרבייג'ן: ההבדל בין עמידות ועוצמה לבין היסטריה ודשדוש

משתתפי פגישת הפסגה האירופית בקופנהגן, שהתקיימה בתחילת החודש, התקשו להחמיץ את לחיצת היד בין נשיא צרפת עמנואל מקרון לנשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב. עיתוני אזרבייג'ן פרסמו תמונה של לחיצת היד ודיווחו דווקא על יוזמה צרפתית לחימום היחסים. זה ראוי לציון מכיוון שמאז ספטמבר 2023 הפגינה פריז עוינות כלפי באקו, לאחר שחודש לפני מתקפת חמאס עלינו, האזרבייג'נים סגרו חשבון ארוך שנים עם הארמנים.

בהתקפת בזק, בסיוע כלי נשק וטכנולוגיות ישראליות, הם גירשו את כל התושבים הארמנים, כ־100 אלף במספר, מחבל נגורנו קרבאך שבאזרבייג'ן. בתגובה, בפוזה מוסרית שכרגיל מסתירה ציניות אפלה, החרים נשיא צרפת את אזרבייג'ן. אבל שנתיים אחרי כן הפך מקרון את עורו, והטרנספר הארמני היה כלא היה. לתמונה עם מקרון מקופנהגן נוספה ביום שני תמונה נוספת של נשיא אזרבייג'ן, שצולמה בוועידת שארם. הפעם הוא נראה שותה קפה עם ראש ממשלת ארמניה, ניקול פשיניאן, רק שנתיים אחרי ה"טרנספר". איזו יכולת תמרון, איזו עוצמה - להביט, להשתאות וללמוד.

כך, בעוד מדינת ישראל מקיזה את דמה, מסתכסכת בתוך עצמה, מבזבזת את הישגיה הצבאיים ומאפשרת לאויב לחזור להתעצם, אזרבייג'ן פתרה את החתרנות הארמנית באבחה חדה. ולא פחות מדהים - היא הצליחה להחזיר את מערכת היחסים הבינלאומית שלה לתקנה. ונא לא לזלזל בעימות בנגורנו קרבאך: הארמנים אמנם ידועים כקורבנות רצח העם שביצעו הטורקים ב־1915, אבל שלוש שנים אחר כך, ב־1918, דווקא הארמנים רצחו עשרות אלפי אזרבייג'נים וגירשו אחרים. מאז שרר עימות כרוני מדמם בין העמים, שבטבורו חבל הארץ המיושב בארמנים בתוך אזרבייג'ן.

פתרו את הבעיה מהשורש

בניגוד לפלשתינים, שהומצאו לפני קצת יותר ממאה שנה ושרובם היגרו לכאן בגלל התנועה הציונית, הארמנים חיו מאות שנים בנגורנו קרבאך - מחוז באזרבייג'ן הגדול פי 12 מרצועת עזה, כמעט פי עשרה מיו"ש. אבל אחרי יותר ממאה שנות עוינות, חתרנות ושתי מלחמות, אחרי שהארמנים הצליחו לכבוש מסדרון שחיבר אותם לארמניה עצמה, האזרבייג'נים פתרו את הבעיה מהשורש. הם עשו את זה כפי שעמים נחושים יודעים לפעול. כפי שבעלות הברית גירשו 12 מיליון גרמנים בשלהי מלחמת העולם השנייה, ממזרח אירופה - התוקפנים שהפסידו שילמו את המחיר.

איפה החשבון האזרבייג'ני עם הארמנים לעומת החשבון שלנו עם הפלשתינים. הם לא טעמו ולו קורטוב מהרצחנות, מהשנאה ומהחתירה המתמדת לגרש אותנו מארצנו. ואף שאזרבייג'ן היא מדינה עשירה ומרתקת שמתפתחת בצורה מרשימה, אי אפשר להשוות את העוצמה שלה לזו שלנו.

ישראל מתוחכמת, מלומדת, עשירה וחזקה צבאית בהרבה. אבל בבאקו יודעים מה הם רוצים, מנווטים בעוצמה ובחדות, בעוד אנחנו מדשדשים ונבוכים - אובדי דרך. ולא שהדרך שלהם פשוטה: מעבר לבעיה הארמנית, הם נטועים בין רוסיה לאיראן, מלהטטים בין מזרח למערב. מצליחים לשמור על איזון עדין - יחסים קרובים מאוד עם ישראל וגבולות פתוחים גם עם האויבים שלנו.

הרבה מההצלחה נזקפת לזכות השליט הלא כל כך דמוקרטי של אזרבייג'ן - אלייב, שבניגוד למי שעומד בראשנו הוא נחרץ ומתוחכם, ולכן הצליח לשנות את המציאות של ארצו ועמו מהשורש. אבל הנגע שלנו לא נובע רק מבעיית מנהיגות, אלא מכשל חמור במנטליות הישראלית.

הפוליטיקאים מאחורי "מטה החטופים" ניצלו את ההיסטריה במשפחות מסוימות כדי לפגוע בשנוא נפשם נתניהו. הם פירקו את הלכידות של האומה תוך כדי מלחמה, וגרמו לפגיעה קריטית בתדמית שלנו בעולם ולחיזוק האויב

מרוב אשליות שלום, תעתועי הסכמים, היעדר קווים אדומים פנימיים ואובדן דרך לגבי המטרה הסופית, אנחנו לא מצליחים להכריע את האויב ולשנות את יסודות מצבנו. אולי כדאי לקפוץ לבאקו ולקחת שיעורים במנטליות קווקזית - לאמץ קצת פחות תחכום, אבל הרבה יותר כוח עמידה ומסוגלות ללכת עד הסוף.

הסכנה שבפנים

עכשיו, כשכבר חלפה האופוריה וברור שמה שהיה הוא שיהיה - לא הכרענו את האויב ולא שינינו את המציאות, ברור גם מה המחיר ששילמנו עבור החטופים ששוחררו. לכן הגיעה העת לומר לעצמנו את האמת ללא פילטרים. כי מעבר לאשמה הכבדה של צמרת מערכת הביטחון, של נתניהו, ממשלתו ומרבית הפוליטיקאים, האחריות מוטלת גם על ההתנהגות הלאומית שלנו.

משהו מאוד יסודי פגום בדרך שבה הציבוריות הישראלית פועלת, משהו שמחליש אותנו ומשחק לידיים של האויב. והאויב החמאסי, שחלש בהרבה מאיתנו, נותר על הרגליים ולמעשה ניצח בנקודות, מכיוון שרבים מאיתנו סייעו לו לנצח. הרוב עשו את זה מכוונות טובות, אבל זה לא משנה את התוצאה.

כי בכל אומה שפויה, כאשר האויב תוקף, נדרשים קור רוח, איפוק, ליכוד השורות ומשמעת פנימית. כך בדיוק פעלו הבריטים מול הנאצים במלחמת העולם השנייה. רק ככה אפשר לנצח. אבל אצלנו גורמים פוליטיים, כלי תקשורת מרכזיים, לשעברים בכירים ובני משפחות של חטופים מסוימים פעלו בדיוק ההפך.

בהיסטריה, באובדן שליטה, בהאשמות רק כלפי המנהיגות שלנו, בהפגנות משולחות רסן תוך כדי מלחמה. כל אלו תרמו לניהול המערכה של האויב וסייעו מאוד לחמאס להשיג את מטרותיו. יש להם חלק מהותי בכישלון שלנו עד כה, שלא לדבר על הקורבנות הרבים שעוד נספוג כתוצאה מגרירת הרגליים, מאי־הכרעת חמאס ומהרוצחים הרבים ששחררנו.

בעוד ישראל מקיזה את דמה, מסתכסכת בתוך עצמה ומאפשרת לאויב לחזור להתעצם, אזרבייג'אן פתרה את החתרנות הארמנית באבחה חדה. ולא פחות מדהים - היא הצליחה להחזיר את יחסיה הבינלאומיים לתיקנם

מקובל לומר שלבני משפחות של חטופים שמתנהלים באופן מחפיר, כמו יהודה כהן ועינב צנגאוקר, מותר הכל. כי אפשר להבין את הצער והמצוקה שלהם. אבל די להתבונן במסיבת העיתונאים שערכו ביום רביעי משפחות מור ומירן, כדי להבין שאפשר וצריך אחרת. מתברר שגם בני משפחות יכולים להתנהל באיפוק, בעוצמה, שלא לדבר על אנושיות ועל אצילות. שגם הם יכולים להבין שיש להם אחריות לאומית, במיוחד כאשר בצד השני שורצות מפלצות שנבנות מגילויי החולשה שלנו.

אבל הרבה מעבר לבני המשפחות עצמם, חמורה ההתנהלות של מי שניצל את החלשים שבהם למטרות פוליטיות אפלות. כך הפוליטיקאים שעומדים מאחורי "מטה החטופים", שניצלו את ההיסטריה ואובדן העשתונות במשפחות מסוימות כדי לנסות לפגוע בשנוא נפשם נתניהו. הם פירקו את הלכידות של האומה תוך כדי מלחמה ותרמו לקריעת החברה הישראלית, לערעור כוח העמידה של ישראל, לפגיעה קריטית בתדמית שלנו בעולם ולחיזוק האויב.

אותה אחריות יש למנהיגים ולקצינים בכירים בדימוס, מאהוד אולמרט ועד בוגי יעלון, מי שהצטרפו למקהלת ההאשמות של האויבים שלנו מבחוץ, ובין השאר תדלקו את עלילת הדם בעניין רצח העם.

לא פחות אשמים העיתונאים וכלי התקשורת, שנתנו במה והובילו קמפיין של ערעור וחולשה. אמנם רבים בתקשורת התכוונו לטוב, אבל טובת האומה והחטופים עצמם חייבה אותם דווקא להרחיק את המצלמות והמיקרופונים מגורמים חלשים וחסרי אחריות כמו כהן וצנגאוקר. כי חשיפת החולשות שלנו לא משדרת עוצמה, ולא סייעה להכרעת האויב ולשחרור החטופים.

הגיע הזמן להפנים שעם שפועל בהיסטריה בתוך מלחמה, שצולל למלחמות פנימיות ומאפשר לאויב לסחוט אותו, לא ישרוד הרבה.