עולם בשני צבעים
השבוע הזה קיבלנו ד"ש מאסטרטגיית הבחירות של הליכוד, רק שראשי התיבות ד"ש מחביאים מילים קצת אחרות: דיפסטייט ושלום. טראמפ נשא על בימת הכנסת את נאום השקת הקמפיין של נתניהו ברייטינג שיא. נשיא ארה"ב הוא האלטר־אגו של ראש הממשלה: ביבי אומר מה שהוא יכול להגיד – טראמפ אומר את מה שביבי רוצה להגיד. אולי כדאי שבמקום שנחפש את הסדקים בין שני המנהיגים, פשוט נעשה גוגל טרנסלייט כדי להבין מה צפוי לנו.
אז ככה: בנימין טראמפינהו הודיע לנו על סיום המלחמה, הכניס ללקסיקון את השלום, החמיא ללפיד - היריב שנתניהו מעדיף מאז ולתמיד, קרא במהלך חסר תקדים לחנינה "על הסיגרים והשמפניה", ולקינוח סיפר שנתניהו פופולרי כי "הוא תמיד מנצח". מירי רגב היתה מפרגנת פחות.
ומייד, עוד בטרם עיכלנו את חזרת החטופים, כל תותחי הדיפסטייט נורו: נשיא המדינה הובך מהפנייה לחנינה, נחשף המידור של השופט עמית מהטקס בכנסת, צצה הצעת החוק של לוין לצמצום הופעות של ביבי בביהמ"ש, ולקינוח התייצבה מקהלת השרים והח"כים מול השופטים.
למען הסר ספק, שום חוק לא יעבור ושום חנינה לא תינתן. ההישג הנדרש: שנדבר על זה. וככה, רבותי, נראה קמפיין.
אז בוא אמור שלום
החלק השני של האסטרטגיה הוא השלום. המילה הזאת, שפעם היתה מחנה שלם, נוכסה לנתניהו כמו החרמת רכבים במלחמה, או בלשונו בנאום "שלום בתוך ישראל ושלום מחוץ לישראל", רק היה חסר שיקשור בנדנה היפית על הראש.
הנוסחה פשוטה: אם פעם היינו קונים את העזתים - היום אנחנו מוכרים אותם. בקונספציה הקודמת חשבנו שנקנה שקט במזוודות דולרים, עבודה בישראל והבלגה. בתפיסה החדשה אנחנו פשוט הוצאנו את עזה למכרז בין טורקיה, האמירויות ומצרים.
לא סתם נתניהו חמק מוועידת שארם ומהפגישה עם אבו מאזן - דוקטרינת השלום שלו גורסת כי הפיוס עם העולם הערבי לא חייב לעבור דרך הפלשתינים. אבל זה לא הכל. גנדי ז"ל נשאל פעם אם היה לוחץ את ידו של קודמו של אבו מאזן, יאסר עראפת. תשובתו היתה: "לא, אבל הייתי לוחץ על ההדק". נתניהו, לעומתו, סוחב כמעט 30 שנה את הטראומה של תמונת פגישתו עם ערפאת, זה שהסתיר במוקטעה את רוצחי זאבי. כבר שנות דור כל קמפיין ימין שמכבד את עצמו שולף נגדו את האימאג' שלא משאיר מקום לפרשנויות. "מספיק ששחררתי רוצחים היום", אמר לעצמו נתניהו, "לא צריך גם ללחוץ להם את היד".
דיפסטייט ושלום, שלום ודיפסטייט - חיינו הולכים להסתובב ביניהם בשנת הבחירות הקרובה. "סור מרע ועשה טוב", גרסת הבמאי.
מכופף הבננות
השיטה של טראמפ כבר ברורה לכל: הוא מדבר על העתיד בלשון עבר. כל מה שהוא רוצה שיקרה, הוא פשוט מודיע שכבר קרה. כך הוא חילק קרדיטים על ההסכם עם חמאס טרם חתימתו בביקורו של נתניהו בבית הלבן, או קודם לכן בהפסקת המלחמה עם איראן - וכך גם הכריז השבוע בפשטות: "זה לא רק סופה של המלחמה, זה סופו של הטרור והמוות". יה רייט.
ארה"ב הפכה לבג"ץ הבינלאומי של ממשלת ישראל. אם מינוי ראש השב"כ צריך אישור מגבעת רם, אז מלחמה בחמאס מצריכה אישור מהחדר הסגלגל. זה נחמד כשהאיש הכתום נמצא בבית הלבן, כשיישב שם נשיא כחול זה יכול להיגמר באסון. קאמלה האריס, שסירבה השבוע להכחיש שישראל מבצעת רצח עם, היא הוכחה מהלכת לסכנה האורבת לפתחנו.
מנחם בגין הטיח פעם בשגריר האמריקני: "אנחנו לא הווסאלים שלכם ולא רפובליקת בננות", כיום אנחנו מתחרים על תואר הבננה המצטיינת. בלי שנרגיש, ביידן הגיע לישראל כדי להשיק את המלחמה, טראמפ נחת כאן כדי להודיע על סיומה. באמצע, 916 חיילים מסרו את נפשם על האדמה הזאת, והאייר פורס וואן המריא.
דור הולך ובא, הלחי רטובה
חיינו הפכו לפלייליסט עם פזמון חוזר של חטיפות יהודים. את השיר "הביתה" כתב אהוד מנור בשנת 1982 בקריאה לצאת מלבנון, ארבע שנים לאחר מכן נחטף רון ארד וחיזבאללה הלך והתעצם. מנור הוסיף בית לשיר ב־2003, ושלוש שנים אחרי נחטפו שליט, גולדווסר ורגב - והטקסט המעודכן הוביל את המאבק לסיום מלחמת לבנון השנייה. 43 שנה עברו, והשיר נוגן בריפיט בכיכר החטופים בקריאה לסיום המלחמה הנוכחית.
אז כן, צריך לשוב הביתה, יותר כיף בתל אביב מאשר בבינת ג'בייל או בחאן יונס - רק רצוי לעשות זאת אחרי שלא אפשרנו לאויבים לפלוש אלינו, הביתה.
שירים בצד, גם הריב על הקרדיט של העסקה הוא מחזה ביזארי במיוחד. עומדת אומה לאחר סיום שנתיים של תופת ומנהלת דיון יצרי איזה הורה של חטוף הביא לשחרור בנו יותר מהשני, ואיזו הפגנה תרמה יותר לעסקה עם מפלצות ברבריות. התשובה, אגב, פשוטה: ההפגנות תרמו לחוזק המנטלי של החטופים, והשלטים באנגלית לטראמפ עודדו אותו לפעול. במקביל - ההתעקשות של ראש הממשלה לא לעצור את המלחמה, חיסול בכירי הטרור, הכניסה לרפיח והסגירה על עזה הבהירה לחמאס שהוא מתנהל פה מול שתי קבוצות של מג'נונים שלא הולכות להרפות: החטופים הפכו מנכס לנטל, והטרוריסטים משכו בבלם החירום רגע לפני השמדתם.
נסיים בנאום ראש הממשלה: "אני מאמין שערבות הדדית אינה רק סיסמה - היא אחת מאבני היסוד של קיומנו כאן. הצבתי שתי דרישות ברורות. הראשונה שצמרת החמאס, הכוללת רבי מרצחים, תישאר בכלא. והשנייה, שרובם המכריע של המשוחררים יגורשו או יישארו מחוץ לשטחי יהודה ושומרון, כדי להרחיק אותם מן היכולת לפגוע באזרחינו. מחר אנחנו נחגוג את ערב שמחת תורה. וביום הזה אני יכול לומר: ושבו בנים לגבולם, עם ישראל חי" - תאמינו או לא, אלה דברי נתניהו בעת חתימת עסקת שליט, 14 שנים אחורה. אותו ביטחון, אותם מחבלים, רק הקורבנות מתחלפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו