הקאמבק של שמחת תורה

בשבת חול המועד סוכות 1943 פשטו הנאצים באיטליה על הגטו היהודי ברומא. הגסטפו תפס 1,007 יהודים ושלח אותם אל תאי הגזים באושוויץ־בירקנאו.

כמה נשארו בחיים? 13 גברים ואישה.

ביום כיפור 1944 הרוצח ד"ר יוזף מנגלה ערך באושוויץ־בירקנאו את "סלקציית המקל": הוא דפק קרש עץ בגובה 1.70-1.60 מ' בערך, והודיע לנערים שמי שלא מגיע לגובה - יושמד בתוך יממה.

היהודים חושבים שאלוהים מחליט היום מי יחיה ומי ימות? נראה להם מה זה.

נאצים לא מתים, הם רק מתחלפים.

גם מי שצלח את הסלקציה הזאת, מצא את עצמו מובל להשמדת עודפים נמהרת בתוך כמה ימים. מתי? בשמחת תורה.

סבא שלי סיפר איך לקחו אותם בבוקר החג לקרמטוריום 5. כל הדרך אל ההשמדה הם שרו בבכי "אבינו מלכנו", והגרמנים היו מאושרים מהטיימינג.

בכל דור ודור השונאים שלנו שלטו היטב בלוח השנה היהודי. ואנחנו? נאחזנו בו במקביל.

שאול טשרניחובסקי הגדיר את זה מדויק עוד ב־1896 בשירו "ניטשו צללים":

"עִבְרִי הִנָּךְ, בְּנִי; אַךְ זֶה הוּא

אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ"

אובססיה למועדי ישראל

למה למלחמת יום כיפור אנחנו קוראים "מלחמת יום כיפור?"

המיתולוגיה הישראלית מתארת כיצד אנשים יצאו מבית הכנסת אל שדה הקרב. טלית ואזעקה. הערבים קוראים לה מלחמת 6 באוקטובר, אבל מראש הם בחרו את המועד כדי לתקוע אותנו - אובססיביים על מועדי ישראל, אלא מה.

גם בחקירות מחבלי הנוחבה על טבח העוטף הם הבהירו שהמועד נבחר בגלל החג של היאהוד. וההדממה של צה"ל, כמובן, בהתאם.

אז מה הסיפור, בעצם? אולי לשמחת תורה יש פחות רייטינג כי לצום ולסבול כמו ביום כיפור זה יותר ישראלי מהקפות וריקודים עם ספר תורה ברחובה של עיר; אולי כי קשה לקרוא בשם של שמחה לדבר הכי עצוב שיש. שמעתי מחנכים רבים מכנים את המלחמה הזאת "מלחמת שמיני עצרת" כי זה השם המקראי של החג (שמחת תורה זה הרי שם חיבה). והתחברתי.

העיתונאי אהרון ברנע משתף בספר "ללכת שבי" שכתב עם עמליה ארגמן ברנע (עידנים, 1986) את מסקנותיו של הארכי־מחבל סאלח תעמרי, חבר אש"ף אשר ידיו מגואלות בדם.

לאחר שצה"ל תפס אותו במלחמת שלום הגליל והוא נכלא לתקופה ארוכה, התייאש תעמרי מהסיכוי להניע מחדש את הטרור הפלשתיני, עד שבאחד ימי חול המועד פסח קלט מבין הסורגים סוהר יהודי אוכל פיתה.

"פיתה בפסח?" שאל תעמרי את הסוהר כאילו הוא אמא פולנייה הרודה בילד הדתל"ש שלה, והסוהר לא הבין מה המחבל מתערב לו בחיים. "אנ'לא דתי", ענה לו. "אבל מה עם הזהות שלך?" שאל הארכי־פולני, "אסור לכם לאכול חמץ בפסח!" "פסח קרה מזמן", ענה לו הסוהר, "מה קשור אלי".

בראשו של תעמרי נדלקה נורה ובנשמתו תקווה.

הוא החל לפעול מהכלא כדי להשתחרר בעסקת שבויים, ומהשטח כדי להצית את האינתיפאדה הקרובה. שנים לא רבות לאחר מכן הפך לבכיר בהנהגת הרשות הפלשתינית החדשה.

דיבור של 6 באוקטובר

כאשר אנחנו בוחרים, כחברה, לקדש את 7 באוקטובר ולא את שמיני עצרת - אנחנו מפספסים רכיב משמעותי בזהות שלנו ובסיבות לטבח. הוא גם נועד לכישלון - אנחנו מדינה מסורתית, תאריך לועזי יתנגש לנו תמיד עם חגים ואירועים אחרים, וממילא עם חופשה ממוסדות החינוך אשר בהם עיקר ההנחלה לדורות הבאים. לא חבל?

ואם זה כדי להיבדל מטקסי הממשלה כפי שהתרגלנו להפגין נגד עצמנו ביום העצמאות: אז הממלכתיות לא שייכת לממשלה, לא לראש הממשלה, ולא לשום צד פוליטי. הניסיון לנכס את האבל ואת הזיכרון למפלגה או לישות פוליטית פוגע בקדושת הזיכרון.

הממלכתיות לא שייכת לממשלה, לא לראש הממשלה, ולא לשום צד פוליטי. הניסיון לנכס את האבל ואת הזיכרון למפלגה או לישות פוליטית פוגע בקדושת הזיכרון. פוגע בנו

תסתכלו מה קרה לניסיון להשתמש בעצרת הזיכרון לרבין לצרכים פוליטיים ותבינו לבד: בשנים הראשונות העצרת של 4 בנובמבר התקיימה במועדה, אחר כך התקיימה גם ב־1 בנובמבר, ופעם לא התקיימה בכלל בגלל סכסוך במפלגת העבודה.

אין תאריכים קדושים? ביהדות יש. יש יום זיכרון אחד לראש הממשלה רבין והוא י"ב בחשוון. גם 4 בנובמבר צרוב בתודעה הלאומית, אך י"ב חשוון הוא היום שכולנו מחויבים בו, וכל ניסיון לנכס את היום - מנאחס את היום הזה ופוגע בעצם הזיכרון. בשנים הראשונות נוצר רצף של ציון רצח רבין מהתאריך הלועזי עד לתאריך העברי, כולל. עם הזמן זה שחק את מעמדו של המועד.

יש כוח ומשמעות לזיכרון שמגיע מלמטה. כולנו יודעים מתי חל 7 באוקטובר, קשה לנו לראות את התאריך הזה על קרטון חלב. הדלקנו נר הבדלה בסוכה ונר זיכרון בסלון.

אבל מכאן ועד להמליך את התאריך, להכתיר את הטקס החלופי בכותרת "הטקס הלאומי" בניסיון לאחז עיניים ולבלבל עם "הטקס הממלכתי" - המרחק רב.

בימים הראשונים למלחמה היה סלנג ישראלי שנשלף מול מחלוקות פנימיות מיותרות: "זה דיבור של 6 באוקטובר". זוכרים? הפיצול סביב הטקס הוא דוגמה לכך שחזרנו ל־6 באוקטובר, ואפילו החרפנו אותו. הרי הלקח החברתי הראשון מהמלחמה הזאת הוא לא לריב על ספרי תורה בכיכר דיזנגוף בשמחת תורה, ולא להצית ויכוחים על מחיצות ביום כיפור.

גילינו שמלחמות מיותרות ומתוקשרות מביאות עלינו מלחמות יותר מיותרות. אז למה שוב להתפצל כשאנחנו בעצם רוצים אותו דבר?

שחרור החטופים, הצפוי בעזרת השם אמן בערב שמחת תורה, לא יבטל את כל הטרגדיות שקרו ביום הזה, אבל אולי יחזיר סיבה חדשה לשמוח ביום הקדוש.

סבא שלי המתוק דוגו B14741 ערך קידוש לכל מתפללי בית הכנסת בכל שנה בחג השבועות.

חילק עוגות גבינה ומזג וודקה לזכר אמו ואחיותיו, שעלו בארובות של קרמטוריום 5 דווקא בחג הזה.

הנאצים של אז רצו לחגוג מתי שאנחנו. גם הנאצים החדשים רצו.

אבל חוגג מי שזוכר אחרון.