שני הצדדים הפוליטיים מאושרים, נתניהו אפילו מזייף ניצחון, אבל האמת היא שחמאס ניצח ואנחנו הפסדנו

אין איש שלא חש שמחה גדולה על השחרור הצפוי של מי שנחטפו לפני שנתיים ומוחזקים בידי המפלצות מעזה. אבל מעבר לשמחה הנקודתית הזו אין כל סיבה לחגיגה, בדיוק ההפך. על פי המתווה העמום שמסתמן לא רק שחמאס ניצח ואנחנו הפסדנו, העתיד מדאיג הרבה יותר. אמנם, כדי לקבל את החטופים החיים ישראל תיסוג "רק" ממחצית שטח הרצועה, אבל עם קבלת הגופות ניסוג לחלוטין, מבלי שהשגנו אף אחת ממטרות המלחמה, פרט לחטופים.

חמאס נותר במקומו – פגוע אבל על הרגליים; מעבר רפיח ייפתח לרווחה מיידית; תועפות מוצרים ינחתו על עזה, וכסף גדול ישקם את הרצועה ואת יושביה, שצהלו כל כך בשמיני עצרת; והכי חמור - הארגון התפלצתי ששולט שם ימשיך בשלו, לחתור להשמדתנו. כך נראה הכישלון המוחלט.מהנדסי התודעה פועלים עכשיו באפקטיביות כדי למנף את השמחה הטבעית על פדיון השבויים לתחושה מזויפת של הישג לאומי. פוליטיקאים חסרי מצפון ויושרה, בהובלת בנימין נתניהו, מזייפים תמונת הצלחה - אפילו ניצחון. אותה תמונת כזב של חגיגות אוסלו, ההתנתקות ושחרור גלעד שליט.

רק שהפעם שני צידי המפה הפוליטית חוגגים, אלו שהטיפו מהיום הראשון להיכנע תמורת החטופים ועכשיו קיבלו את שלהם, והנמסיס שלהם בנימין נתניהו, שמנסה להסוות את הכישלון הטוטלי שלו ושל ממשלתו. זו הממשלה שהביאה ל־7 באוקטובר ומאז סחבה אותנו במלחמה איומה וממושכת, שכעת הפכה לחסרת תוחלת. כך, דינמיקת ההונאה העצמית הלאומית שלנו, שגררה אותנו לשאול תחתיות בדור וחצי האחרונים, פועלת שוב במלוא העוצמה. לא בכדי פרצו ביום חמישי לפנות בוקר מצהלות ברחבי עזה. כי בתום שנתיים של מלחמה, אחרי למעלה מ־2,000 הרוגים, סבל, אימה, טראומות, עשרות אלפי מגויסים, פגיעה כלכלית מתמשכת, לא השגנו דבר פרט להשבת חטופים.

ועכשיו, כדי לקבל את גופות המתים ישראל תיסוג לחלוטין לקווי ההתנתקות. היא הסכימה מהותית להפסיק את המלחמה, וברור שחמאס קיבל לכך ערבויות אמריקניות ובינלאומיות, כפי שדרש. איפה עקירת שלטון חמאס, איפה חיסול הכוח הצבאי והשליטה האזרחית שלו. איפה ההחזקה בציר פילדלפי והפרימטר – הכל התאדה עם הבל הפה של נתניהו ושות'. ספק אם מישהו באמת מאמין שהמסמך ההזוי שנחתם בוושינגטון יגרום לראשי הטרור לוותר על הנשק והשליטה בעזה. ספק אם מישהו באמת סומך על כך שאם חמאס יסרב, כוח בינלאומי ערבי ינטרל את המנהרות וישכיב את שלטון המחבלים על הקרשים.

ומה שברור, אבל נדחק בכוונה לשולי התודעה הלאומית, הוא המחיר המיידי: קל לדמיין כמה ישראלים יירצחו בגלל שחרור 2,000 מחבלים מבתי הכלא, כבר עכשיו, ביניהם מאות מהרוצחים האיומים ביותר. כן ברגותי, לא ברגותי, כמה סינווארים יחזרו בשבוע הבא ללא תנאי למלא את השורות החסרות בעזה, לבנות מחדש את כוח המפלצת. כמה ישראלים ישלמו בחייהם באופן ישיר על השחרור המופקר הזה? משום מה, למרות הידיעה הברורה וההוכחות ההיסטוריות, אנחנו לא סופרים.

אפס הישגים והידרדרות גדולה

אבל מעבר לאפס הישגי המלחמה וודאות הנרצחים העתידיים, מצבנו הידרדר מאוד לעומת 6 באוקטובר 23'. חמאס נותר בעזה, משתקם ולא מוותר על שאיפותיו, כאשר ישראל הסכימה לבינאום הסכסוך: כוח רב־לאומי, בדומיננטיות של גדולי האויבים שלנו – קטאר וטורקיה, יקבל את המושכות הווירטואליות על גבולנו. לכן, בניגוד לטענות כוהני הכניעה מלכתחילה, שלפיהן גם אם ניסוג מכל עזה נוכל לשוב ולסגור חשבון עם חמאס, ישראל קשרה לעצמה את הידיים.

בוושינגטון התחייב נתניהו בחתימתו שגם אם חמאס יפר את ההסכם, כוח בינלאומי הוא שיפעל ולא ישראל, וברור שבשארם ההתחייבות הזו חודדה. חמאס דרש, ואין ספק שקיבל, ערבויות מנשיא ארצות הברית והמדינות "המתווכות" שישראל לא תחזור לתקוף. הישות הבינלאומית העוינת שתנהל את מראית העין של עזה תאמן ותחמש כוחות נוספים, של הרשות הפלשתינית. הכל בעוד חמאס ימשיך לשלוט ולהתחזק.

המהפך הפלשתיני בעולם

אולי הכי חמור – שנתיים אחרי שהותקפנו בנבזות בידי אחד מפלגי התנועה הלאומית הפלשתינית, קיבלה תנועת הרצח הזו מעמד בינלאומי מחוזק, בעוד ישראל מתחייבת לספק אופק של הקמת מדינה למי שמבטל את עצם קיומנו. דווקא ההתקפה על יישובים אזרחיים שנטועים בישראל הישנה של גבולות 48' המחישה שחייבים להכחיד את הביטוי השלטוני של מי ששואפים לשים קץ למדינה היהודית־ציונית, מחמאס ועד פת"ח. אבל שנתיים אחרי, ממשלה שמתחזה לימין חזק התחייבה להפך הגמור, וכחלק מכך גם הרשות הפלשתינית העוינת חזרה למשחק.

למרות ההסתה היומיומית, למרות התשלומים למחבלים, למרות שאין שחר לרפורמות, אבו מאזן ומחבליו עמוק בתמונה. מעל ומעבר - חמאס ושותפיו הצליחו לעצב מחדש את הזירה הבינלאומית באופן מקפיא דם. למרות שהכל החל בטבח אזרחים ביום קדוש, מצבה הבינלאומי של ישראל הידרדר לשפל חסר תקדים. המחשה לכך היא ועידת החוצפה שמכנס עמנואל מקרון בפריז, דווקא אחרי שנכנענו ללא תנאי.

החוצפה הצרפתית נובעת מהעובדה שישראל איבדה במהלך השנתיים האחרונות חלק ניכר מהחוסן הבינלאומי שלה. על אף הישגים צבאיים אדירים מול איראן וחיזבאללה היא יוצאת מהמערכה הזו כשיריבות מרות כמו טורקיה וקטאר התחזקו מאוד, חשות שהצליחו לגזוז את מחלפות ראשנו. גם מול הממשל האמריקני האוהד הצליחה ישראל של נתניהו לאבד את הקרדיט שהיה לה, כיוון שבשמונה חודשי אור ירוק מוחלט מוושינגטון היא לא הצליחה להכניע את חמאס.

ראש ממשלת ישראל הפך לבובת סמרטוטים של גחמות הנשיא האמריקני הקפריזי, מוכר את עתידנו כדי שלא לזעזע את הכיסא שלו עצמו. איפה מנחם בגין שהודיע כי לא יבוא לוושינגטון מול הנשיא רייגן במלחמת לבנון הראשונה, איפה דוד בן־גוריון שלא נכנע לתכתיב אמריקני בתנאים קשים בהרבה. ומעל הכל - על רקע שנתיים של מלחמה בקעו שדי הגיהינום אל פני האדמה, מטלטלים את הזירה הבינלאומית: מפגינים משתוללים ברחבי אירופה והופכים את היוצרות בין הטובים לרעים. סוגיית "פלשתין" הפכה לנושא הדרמטי ביותר שעל הפרק, מעמידה בסימן שאלה את מוסריות קיומה של מדינת ישראל.

חשבון נפש לאומי

למה נכשלנו כל כך? החברה הישראלית תהיה חייבת לדון לעומק ולהסיק מסקנות. מה שברור הוא שאין לנו מנהיגות, לא צבאית ולא אזרחית. ועוד ברור שמשהו פגום מאוד באליטה שהחלישה את המנהיגות, בניגוד לעוצמה האדירה של העם. כך, אחרי השמחה האמיתית על שחרור החטופים ומצהלות השווא שמוביל נתניהו, צריך יהיה להתעורר ולעשות חשבון נפש נוקב. בין היתר להוביל לבחירות עכשיו, אבל גם לדרוש מנהיגות, אליטות ודרכי מחשבה חדשות. כאלו שיוציאו אותנו מהבור העמוק שאליו הכנסנו את עצמנו.