ראש הממשלה נתניהו ידוע כמי שעושה שימוש בעזרים ויזואליים בנאומים המסורתיים שלו באו"ם. הפעם, בנאום ה-14, הוא שבר את כל השיאים של עצמו גם יחד, כשהניף למול האולם והמצלמות, מפה של המזרח התיכון, שני שאלונים לקהל, ברקוד עם קישור לסרטון הזוועות ורמקולים שהופעלו לבקשתו בתוככי רצועת עזה.
כנראה שכל כך הרבה גימיקים מתאימים לדור ה-Z והטיקטוק. כך שמבחינה זו הנאום סייע להסברה ולרכישת לגיטימציה לישראל. גם חשיפת סרטון הזוועות לעיני כל הפעם הראשונה, תזכיר מחדש למי ששכחו על מה ולמה המלחמה.
ועדיין, הסברה לא מתחילה ולא מסתיימת בנאום אחד, מוצלח ואפקטיבי ככל שיהיה, ואינה פוטרת את נתניהו מהדחיפות שבהקמת מערכת הסברה גדולת מימדים וראויה לשמה.
תמוה במיוחד היה אפקט הרמקולים ובמיוחד הפניה באמצעותם לחטופים. הרי אין אחד מאחינו השבויים מתחת האדמה ששמע באמצעות הרמקול את הפניה של נתניהו אליו. ואם כך, למה להשתמש בהם עבור גימיק כזה?
כנ"ל לגבי העזתים. כמה מתוך אלה ששמעו את הנאום ברמקולים, אם בכלל, מבינים אנגלית? מילא המסרונים, הם אכן מגיעים לכל אחד ומן הסתם עוררו עניין. אבל אם כבר משקיעים מאמץ כה גדול, צריך היה גם לחשוב על תרגום לערבית. ובכל מקרה, צריך שוב לומר שאקט הסברתי אחד אינו מספק. נדרשת פעולה ארוכה ומתמשכת.
נתניהו כן הציג בחדות את צדקת דרכה של ישראל, ובפרט את האיוולת שבקריאות למדינה פלשתינית. אכן, בדיוק כפי שאמר, לתת לפלשתינים מדינה בתוך ארץ ישראל, זה בדיוק כמו לתגמל את בן לאדן בחבל עצמאי בניו ג'רזי. כאן גם הייתה אמירה מדינית נחרצת ומחייבת של נתניהו כי לא יסכים לכינון מדינה פלשתינית. דרך ארוכה עבר האיש מאז נאום בר אילן.
אשר לעתיד המעשי, האמירה המשמעותית ביותר הייתה ההודעה כי בעזה יכון "שלטון אזרחי שיחייה בשלום עם ישראל". הוא לא פרט מה יכלול השלטון הזה ומי ינהל אותו. הפרטים האלה, הקריטיים לעתידה של ישראל, יידונו ביום שני בפגישה עם טראמפ.
בזמן הקצר שנותר עד אלה, אולי כדאי שגם יתקיים דיון ציבורי בשאלה האם אוטונומיה אמירותית-אינדונזית – לשם הולכים הדברים לפי הרמזים – היא המבנה הנכון ביותר ל"יום שאחרי" בעזה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו