מבחן הזיכרון של מקרון: ב"יום הדין" של היהודים, לא נשכח מי הפנה עורף

דבר אחד אי אפשר לקחת מהעם היהודי. את הזיכרון.

האל מצווה בכתובים את עמו לזכור. את יום השבת, את עבדוּת מצרים ואת האקסודוס שבא לאחריה. את הגר היתום והאלמנה. וגם את "עמלק" - העם האכזר שבעליבותו זינב דווקא בחלשים ביותר מבני העם שזה עתה יצא ממצרים.

והיהודים זוכרים. את פרעה, שהיה הראשון לגזור עליהם גזירת שמד. את נבוכדנצר הבבלי שהחריב את בית המקדש הראשון, כ־‏600 שנים לפני הספירה. את כורש הפרסי שהתיר להם לחזור לארצם ולהקים את המקדש השני. את המלך המוקדוני אלכסנדר הגדול, שכיבד אותם, וגם את טיטוס הרומאי ששוב הגלה אותם מארצם.

את נפוליאון בונפרטה שהוציא אותם מהגטאות, ומנגד את המרשל פטן, שהחיל בצרפת את "הפתרון הסופי" ההיטלראי. את ווינסטון צ'רצ'יל שעמד כארי בפני הנאצים, מה שמנע השמדה מוחלטת של יהדות אירופה. את שותפו הנשיא האמריקני הארי טרומן, שהעניק למדינה היהודית המודרנית חותמת קיום. ובימינו, את ממשיך דרכם דונלד טראמפ, שחצב בנצח את שמו כמגינם הגדול של היהודים, כנראה מאז ומעולם.

על הרצף ההיסטורי הזה, אני מתלבט כעת היכן למקם את שמו ראש המדינה הצעיר ביותר של צרפת מאז נפוליאון, הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון. כמי שמהות זהותו הפוליטית היא "גם וגם", מקרון מנסה לרקוד על שתי החתונות - גם להביע הזדהות עם ישראל אחרי טבח 7 באוקטובר, אבל גם להוביל מהלך בינלאומי "להכרה במדינה פלשתינית". גם לשאת מילים נישאות על מאבק באנטישמיות, אבל גם לתת לה להשתולל בארצו (הוא יכול ללמוד מטראמפ איך באמת נלחמים בה). גם להגיד שחמאס צריך להתפרק מנשקו ולשחרר את החטופים, אבל גם להפעיל מערכה בינלאומית נגד הכוח היחיד שפועל להשגת שתי המטרות האלה בדיוק – מדינת ישראל.

מקרון מודע היטב לשניוּת שבמהלך שלו. די לעיין בציוצים שלו, או להאזין לניסיונות ההרגעה הפתטיים שהוא משגר לראשי הקהילה היהודית, כדי להבין זאת. אך המשחק הכפול בר תפוגה. הערב מקרון יישא בניו יורק את ההצהרה בדבר "הכרה במדינה פלשתינית". זה יקרה בדיוק באותן שעות שבהן העם היהודי מסביב לעולם - הנפגע העיקרי מהצעד שלו - יציין את תחילתה של השנה העברית החדשה.

"ראש השנה" ביהדות הוא גם "יום הזיכרון" שבו עולים בפני אלוקים מעשי בני האנוש. זהו גם "יום דין", שבו בני האדם נשפטים בהתאם למעשיהם. מסיבות השמורות עימו מקרון כיוון לשעות המיוחדות האלה את ההכרזה.

כמו פרדיננד מלך ספרד, שקבע את הגירוש המפורסם של היהודים דווקא ליום אסונם הלאומי בתשעה באב 1492, כך מקרון נוקט צעד שלא משיג דבר זולת פגיעה ביהודים, דווקא ברגע הקדוש להם. אין לכך הסבר רציונלי. בכל מקרה, במעשה הזה הוא יצרף את שמו לרשימת המנהיגים שהזיכרון היהודי - וכנראה לא רק היהודי - ימקם בצד השחור של ההיסטוריה.

שכן משמעות ההצהרה של מקרון - וכבר לא חשובים התנאים התיאורטיים שיצמיד לה - היא הפרס הגדול ביותר שהאנושות העניקה אי־פעם לאחד ממעשי הטרור הנוראים בהיסטוריה. "הכרה במדינה פלשתינית" שנתיים אחרי טבח 7 באוקטובר היא כמו השארת מובלעת נאצית באירופה ב־1945, מתן טריטוריה לבן לאדן אחרי מתקפת 9.11, או השלמה עם "המדינה האסלאמית" בעיראק אחרי "טבח בטאקלן" ויתר פיגועי דאעש בצרפת בנובמבר 2015.

צרפת, בצדק, לא עשתה את כל אלה, ואף הצטרפה להתקפות נגד הטאליבן ודאעש במרחק אלפי קילומטרים מפריז. אך ליהודים דין שונה. לארגון האסלאמיסטי הקיצוני שטבח בהם ועדיין צמוד אליהם יש, לשיטת מקרון, לתת פרס, בדיוק כפי ששאף מתכנן הטבח יחיא סינוואר.

מקרון במעשה הזה יאותת לכל מטורפי העולם שכעבור שנתיים בלבד המערב שוכח. ולא רק שוכח, אלא מתגמל. שהרי חמאס הוא הראשון לברך על הסחף המדיני.

בשעה שמקרון ושותפיו מנסים להשכיח, העם שהצטווה לזכור יזכור. היהודים לא ישכחו מי הפנה להם עורף בזמן המלחמה הקשה בתולדות מדינתם המודרנית. בעוד מאות שנים, כשלא יתהלך על הגלובוס אדם אחד שיזכור את השם "מקרון", הם ושותפיהם לאמונה ימשיכו לשורר את דברי הנביא ישעיהו "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עימנו־אל".