המהלך שעלול להפוך ל"אוסלו של הימין"

לאחר האישור ההיסטורי באו"ם של תוכנית החלוקה ב־1947 נשא מנחם בגין נאום נוקב שבו פסק: "החלוקה של פלשתינה אינה חוקית. לעולם לא תוכר... ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל כולה. ולנצח". מבחינת המנהיג הרוויזיוניסטי, קבלת תוכנית החלוקה היתה טעות כיוון שלא עשתה צדק עם עמנו. 

בן-גוריון, פרא האדם שהקים את המדינה, בחר בגישה אחרת. "במדינה היהודית יהיו כ־40% ערבים, מה שלא יבטיח יציבות", הוא ציין בנאום מקביל מול ועידת ההסתדרות. בן-גוריון חשב שהצעת החלוקה רחוקה מלהיות מושלמת, אך הוסיף באותה נשימה: "אינני יודע על הישג גדול יותר של העם היהודי מאז שהיה לעם".

הפער בין שני הענקים, שאהבו את עמם ורצו במדינה מבוססת וגדולה באותה מידה, נבע מהבדל עמוק בהבנה של חוקים, הסכמים ותהליכים ביחסים בינלאומיים. בעוד בגין דרש שהסכמות בינלאומיות שהנהגת היהודים סומכת עליהן את ידיה ישקפו את כלל הזכויות של עמנו, בן-גוריון היה ציני ומפוכח.

בן-גוריון הבין שאומות לא מתנהלות זו מול זו על פי עקרונות של צדק ומוסר, אלא על פי תחשיבים של כוח ואינטרסים. הסכם בינלאומי בין אומות, עמים ומדינות לא נושא כל תוקף מוסרי שיש לו משקל אמיתי - הוא מהווה לכל היותר שיקוף נקודתי של יחסי כוח או הסכמות. בן-גוריון ראה בתוכנית החלוקה הישג אדיר למרות שלא סיפקה לו את כל מה שרצה, כיוון שבמציאות נזילה תמיד היא אפשרה לו לקחת צעדים עצומים בדרך להגשמת חזונו.

ביומנו כתב בן-גוריון: "כל תלמיד בית ספר יודע שאין דבר כזה בהיסטוריה הסדר סופי - לא בשלטון, לא בגבולות ולא בהסכמים בינלאומיים". לפיכך, התנגדות של הרוויזיוניסטים להקמתה של "מדינה חלקית", סיכנה לתפיסתו השגה של "אמצעי למטרה הסופית של ארץ ישראל".

במבחן ההיסטוריה בן-גוריון צדק. אלא שהשיעור שהוא לימד אותנו יפה לא רק למבחן ההיסטוריה, אלא גם לימים הגדולים שלפנינו, שבהם נדרשים מקבלי ההחלטות והציבור הישראלי לבחור בין שתי דרכים מדיניות: הראשונה, בחירה בנתיב הנורמליזציה, שתאפשר התעצמות מדינית ולאומית שתחליש את כוחם היחסי ומעמדם של אויבינו, והחלופה השנייה: החלת ריבונות, שמבקשת ליצור מציאות מדינית חדשה מושלמת "על הנייר" - באמצעות כפייה של מסמך משפטי על מציאות מורכבת.

ביילין וכל האדונים הנכבדים

אפשר לקרוא את תולדות המדינה כשרשרת של מלחמות, ואפשר לראות אותן גם כשורה של מסמכים שביקשו לעצב מציאות מדינית, אכזבו, אך הולידו בשיברונם מציאות חדשה. ההסכם המשמעותי הראשון הוא תוכנית החלוקה שמתה כאמור עם הירייה הראשונה של מלחמת העצמאות. כוונת הוגיה להוליד שתי מדינות על אדמת ארץ ישראל אמנם כשלה, אך בן-גוריון השתמש בה כדי להוליד באופן מוצלח מדינה יהודית אחת.

המסמך המכונן השני שניסה לברוא מציאות מדינית חדשה בארץ ישראל הוא הסכמי אוסלו. כאן הפער בין כוונתם של אדריכלי הההסכמים והמציאות שיצרו ההסכמים לא יכול להיות גדול יותר. רבין, פרס וביילין ביקשו להוליד מדינה פלשתינית משגשגת ומזרח תיכון חדש, והביאו אינתיפאדה, גלי טרור וקמפיין דה־לגיטימציה שרק בודד והחליש את מדינתם. האמונה שלהם היתה לא רק בכוונותיו הטובות של ערפאת, אלא גם בכוחו של מסמך להגדיר את המציאות המדינית ואת יחסי האומות.

פצצת האטום הלגאלית השלישית, שמבקשת לפתור את כל הבעיות במחי חוק, ותוליד מציאות הפוכה לזו שאותה היא מבקשת להוליד, היא החלת הריבונות על יהודה ושומרון. כאן יש רצון להציע פתרון לבעיה מורכבת, מדממת וכואבת, שהוליד ההסכם הנאיבי הקודם (אוסלו), על ידי הסדר לגאלי נאיבי וחד-ממדי באותה מידה.

על פי התיאוריה של החלת הריבונות, קיומו של חלום הריבונות הפלשתינית נובע מכך שמדינת ישראל לא בחרה להחיל את חוקיה על יהודה ושומרון, וכך למנוע "חוקית" כל אפשרות להקמתה של פלשתין. אלא שכמו שבן-גוריון לא ספר את גבולות החלוקה וערפאת לא ספר את הסכם אוסלו, אין שום סיבה בעולם להאמין שאת מישהו בעולם - ויהיה זה האיחוד האירופי, מדינות המפרץ או ממשל אמריקני עוין עתידי - תעניין ההחלטה של ישראל לספח את "אדמתם של הפלשתינאים".

הניסיון הזדוני של הפלשתינאים, צרפת וקבוצת מדינות הרוצות ברעתנו, להכריז בערב ראש השנה באו"ם על הקמת מדינה אמנם ראוי לתגובת נגד הולמת, אלא שבמקום שנשיב להם על ההצהרה המזיקה בהצהרה שתזיק לנו יותר, מוטב שנענה להם בשינוי של המציאות בשטח: ביישובים, כבישים ותשתיות, שישנו את המציאות, במקום לתקוע אותנו.

תאמינו לסינוואר

אחרי הכל, המטרה של הפעלתנות המדינית הפלשתינית היא למנוע שינוי עמוק וחיובי במזרח התיכון - שיותר מכל הסכם או הצהרה צפוי להוביל להתפוגגות התנועה הלאומית הפלשתינית. אל תאמינו לי - תאמינו לסינוואר. מסמכים שנחשפו ב"וול סטריט ג'ורנל" במאי האחרון חשפו כי סינוואר היה מודע להתקרבות בין ישראל לערב הסעודית. חמישה ימים לפני טבח 7 באוקטובר, בכינוס של ההנהגה המדינית, הוא ציין כי "נדרשת פעולה יוצאת דופן" כדי למנוע מהנושא הפלשתיני לרדת מסדר היום העולמי.

סינוואר ידע שנורמליזציה אזורית תשלול מהפלשתינאים את הנכס המרכזי ואולי היחיד שלהם: הווטו על נרמול ישראל במזרח התיכון, שאמור לשיטתם של הפלשתינאים להתקיים כל זמן שהם לא הקימו מדינה לשביעות רצונם.

7 באוקטובר טרף את הקלפים, אבל קרוב לשנתיים מאוחר יותר ישראל שוב ממוצבת בעמדה ההופכת נורמליזציה עם ערב הסעודית לאפשרות אמיתית. במקרה כזה הנושא הפלשתיני אמנם לא "יבוטל" רשמית, על ידי "החלת ריבונות" שתקבע שחוקיה של ישראל חלים ביהודה ושומרון - אך למעשה, הפלשתינאים יחטפו מכה אנושה.

בימין הישראלי יצקצקו ואולי אפילו יאיימו במשבר קואליציוני לאור הכרה סמלית שיכלול הסכם כזה בזכויותיהם של הפלשתינאים למדינה עתידית, אבל האמת היא שהם יאבדו את הקלף האחרון שלהם. לא הסכמים, אלא מציאות חדשה תמוסס אותם לחוסר רלוונטיות. בתוך שנים ספורות תיצור הנורמליזציה נתיבי סחר, קשרים עסקיים, שיתופי פעולה מדינתיים ואינטרסים משותפים שיהפכו את הסוגיה שחוצצת כעת בינינו לבין שכנינו ללא רלוונטית.

הדרך היחידה שבה אנו יכולים למנוע מהמציאות הזו להתממש היא להביא על עצמנו "אוסלו ימני". לשרת את סדר היום של אויבינו על ידי הכרזה על ריבונות. הצדק של הריבונות לא יבטיח לנו ביטחון, כשם שהצדק של אוסלו לא הביא שלום. מי שבוחר לעמוד על קוצו של יוד במקום לפעול, ומי שבוחר לפעול במציאות ולא לנצח בתחרות צדקנות, ינצח במבחן ההיסטוריה. 

הכותב הוא מו"ל הוצאת סלע מאיר