קמפיין הכניעה לחמאס לבש בימים האחרונים בגדי הסוואה חדשים. מקדמי ה"עסקה" מנסים לטשטש את משמעות המהלך הפטאלי, ומבטיחים שתמיד נוכל לחזור להלחם ולהכריע. הם דורשים לעצור עכשיו את הטנקים, לבטל את גיוס המילואים, לסגת כמעט עד לקו העוטף ולוותר על הכרעת החמאס. מנסים להסתיר את העובדה שאין כשלון מלא יותר מאשר מה שמכונה "עסקה חלקית". ומי שלא מתעלם מהמציאות מבין שזה עכשיו או אף פעם – נצחון בבליץ או הפסד מוחלט.
הנתונים לא ניתנים למניפולציה. בניגוד ל"עסקה" החלקית הראשונה, המתווה המוצע עכשיו – מתווה וויטקוף, לא יקפיא את המצב אלא יאלץ אותנו לסגת כמעט עד קו 6 באוקטובר. כך, לא "רק" שנשלם מחיר בלתי נסבל במאות רוצחים משוחררים.
לא די שנעניק לאויב הפסקת התרעננות, התארגנות והתחמשות, נאלץ לסגת מאותם 70 אחוזים משטח הרצועה שכבשנו מחדש, אחרי הנסיגה/עסקה הקודמת. לאחר שכבר שילמנו על כיבוש מחדש בדמם של חיילים רבים יותר ממספר החטופים החיים.
ואם נרצה לחדש את הלחימה אחרי ההפוגה, לחזור לקווים בהם אנחנו אוחזים היום, נשלם בעוד עשרות חיילים הרוגים, לפחות. ומה יהיה אז הסיכוי להציל עוד חטופים - באמת אפס. והכי חשוב - מישהו באמת מעלה על דעתו שמבחינה בינלאומית נוכל אז לפתוח בסיבוב חדש של מערכה? האשראי הבינלאומי שלנו נמצא עכשיו בדמדומיו האחרונים, ונותר רק קמצוץ למערכה אחרונה – מכרעת.
העובדה שדונלד טראמפ נותן לנו כעת אור ירוק, למעשה דוחק בנו להכריע, היא בגדר נס. אבל, אחרי ההפסקה הבאה גם הוא יעצור אותנו, כפי שעשה באיראן. ישראל תידרש לעצור לחלוטין, עצירה שמשמעה כניעה. נאלץ להסכין עם המשך קיומו ושיקומו של האויב, על קו העוטף. והכי חמור נקבע את העקרון שקיים נשק קסמים המכריע אותנו בכל פעם – חטופים. חיטפו עשרה ישראלים ונטרלו ללא בעיה את הטנקים, המטוסים והמודיעין. המשמעות האסטרטגית – אפוקליפטית.
התובנות האלו כל כך ברורות שלא ניתן להבין את ההתנהלות של הרמטכ"ל וחלק מבכירי מערכת הבטחון, ככל הידוע לא כולם. בין היתר קשה לעכל את נסיונו של זמיר, בישיבת הקבינט השבוע, לדחוף בכל מחיר ל"עסקה חלקית", שמי כמוהו חייב להבין את הכניעה הטמונה בה. לא ברור התוכן ובטח לא המנגינה. כי לפי שרים שנכחו בדיון, זמיר ניהל קמפיין אימים מול השרים, בדומה לזה שמודלף לחלק מאמצעי התקשורת.
זה החל, כמובן, באיומים שהחטופים ימותו, כאילו שישראל לא שיחררה בעבר חטופים במבצעים צבאיים, עד שנכנעה ב"עסקת ג'יבריל". אבל השיא הגיע כשראש הצבא הזהיר מפני פגיעה בתושבים עזתים כ"נזק אגבי" מהתקיפה. ונזכיר – מדובר בנתיני אויב שנדרשו להתפנות ובחרו להישאר בשדה הקרב. האם יתכן שהפושעים מהשמאל הקיצוני שהשחיתו את חוצות ביתו של הרמטכ"ל לפני שבוע, הצליחו להנחיל לו משהו מתפיסת העולם שלהם?
ומעבר לכך – הרמטכ"ל לא פסק לנפנף בדמון ולהזהיר כי אנחנו עלולים לגלוש לממשל צבאי. מדאיג שהוא מתקשה לקלוט כי העתים השתנו, שזו בכלל לא הפחדה אלא הבטחה. כי בנסיבות הנוכחיות, אין מנוס מלהשתלט על כל הרצועה – צבאית ואזרחית. זו הדרך הבטחונית היחידה לשרוד, מעבר לתוכניות היצירתיות של הנשיא טראמפ. נכון להיום, ראש הצבא חייב היה להפנים שהממשל הצבאי הישראלי בעזה וביו"ש, שהתקיים עד לאסון אוסלו, היה הזול והיעיל ביותר מבחינתנו - בגייסות, בנפגעים ובכסף.
הציבור מבין, זמיר לא
שרים שנכחו במופע בקבינט יצאו מזועזעים. במיוחד על רקע הפרסומים על תחקיר צה"ל שהכתיר את מבצע "מרכבות גדעון" ככשלון מהדהד. דומה שחזרנו לקונספציה הישנה – איתותים ואיומים במקום הכרעה. ובנוסף - קמפיין ההפחדה הזה מעורר חשש לאבדן עשתונות.
בנסיבות רגילות, ראש הממשלה ומרבית השרים היו נכנעים ללחץ ללא תנאי. אבל שני נתונים קריטיים אולי יצילו אותנו הפעם: האחד – נשיא ארה"ב, שדוחף את ישראל לעשות את המעשה השפוי היחידי האפשרי – לרסק את האויב. והשני – הסקרים. בפני שרי הממשלה עומדים סקרים עדכניים ושיטתיים, שמלמדים כי רוב מכריע מבין את מה שרא"ל זמיר מתקשה להבין, שהציבור מתנגד לעסקה חלקית ובוודאי לכניעה – דורש הכרעה.
כאשר בין מצביעי הימין קיים רוב של כמעט 90 אחוזים בעד הכרעה מוחלטת. כך, אולי הפעם, דווקא הבית הלבן והחשבון הפוליטי, יצילו אותנו מהכניעה המלאה של העסקה החלקית. יצילו אותנו מעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו