לא כל תמונה היא פשע מלחמה, וישראל לא אשמה במה שאנשים לא רוצים להאמין

אפשר לחזור על קשקושים מבוקר ועד ערב. הם אף עשויים להימסר מפי רשויות בינלאומיות בכירות ולזכות לאימות על ידי עמותות מכובדות, כמו "פעולה נגד הרעב" (ACF), שאני עצמי תרמתי להקמתה.

אפילו דויד גרוסמן, אחד מחברי כתב העת "חוקי המשחק" (לצד סלמן רושדי, עמוס עוז, סוזן סונטג ואחרים), שגייסתי במשך 30 שנה לכל המאבקים למען החירות, עשוי לחזור על הקשקושים "בלב שבור". ובכל זאת, קשקושים נותרים קשקושים. להלן שלוש דוגמאות.

לא כובשים

ישראל אינה "כובשת מחדש" את עזה. אמנם אנשים מסוימים חלמו על כך; שני שרים בממשלת נתניהו אמרו, בלי בושה, שהם חולמים על כיבוש עזה יותר מאי־פעם. אבל אין זאת אסטרטגיה של צה"ל, אין זאת עמדתה של ממשלת ישראל, ועד שיוכרז אחרת - גם ראש הממשלה עצמו אינו אומר זאת. והמעט שאפשר לעשות הוא להקשיב לדברי נתניהו, בין שמעריכים אותו או סולדים ממנו, בין שמייחלים לעזיבתו או לא.

כשעושים זאת, למשל כשמקשיבים לדבריו ברשת "פוקס" האמריקנית ב־7 באוגוסט, הוא מתבטא בדיוק כך: אני רוצה שצה"ל ישתלט על עזה כדי לגרש ממנה באופן מוחלט את חמאס, אבל "בלי ניהול הרצועה" ותוך כדי העברתה ל"ממשלה אזרחית", מרגע שתהיה לכך היתכנות. והוא מדגיש: "אנחנו לא רוצים לשמור את עזה, אנחנו לא רוצים למשול בה".

אפשר להיות ברור יותר? האם יש דרך טובה יותר לומר שמטרות הלחימה אינן סותרות את מטרותיו של אריאל שרון כשיצא מהרצועה בשנת 2005? אפשר להזדעזע מהמלחמה, לחשוב שהיא יוצרת קורבנות במספרים הולכים וגדלים משני הצדדים, לתהות אם עושים הכל - באמת הכל - להחזרת החטופים. אבל אי אפשר לומר שטויות. אי אפשר לחזור עד זרא בטון "אני מאשים" נצחי: "ישראל כובשת את עזה, ישראל היא כוח כובש בעזה".

לא מרעיבים

ישראל אינה "מרעיבה" את עזה, היא אינה משתמשת ברעב בתור "נשק מלחמה". אבל בנקודה זו לא מספיק להקשיב – צריך גם לראות. ודי לראות את מאות המשאיות שעברו את עמדות הבידוק ושהישראלים וידאו כי אינן מכילות גם נשק. המשאיות האלה אינן ממתינות במוצבים קדמיים אלא בצד השני של הגבול. הן נמצאות יחד עם ארגזי האספקה והתרופות בשטח פלשתיני.

אבל מה קורה בפועל? במשך תקופה הארגונים המורשים של האו"ם, האחראים על חלוקת הסיוע, לא יכלו להימנע מבזיזות של חמאס או של כנופיות הפועלות תחתיו. לפיכך הקימו ישראל וארה"ב בדחיפות (שכן, להאכיל אנשים זה עניין דחוף) את הקרן ההומניטרית לעזה. קרן שנבנתה באופן מרושל ושלא חשבו עליה עד הסוף.

צבא המבצע רצח עם אינו מעביר בכל חודש מאות ילדים פלשתינים, הסובלים ממחלות נדירות או מסרטן, לבתי חולים באבו דאבי במסגרת גשר רפואי שהוקם, כבר ב־7 באוקטובר, ביחד עם איחוד האמירויות. מי שמדבר על רצח עם בעזה מעליב את השכל הישר, מבצע מהלך שמטרתו להכפיש את ישראל ומבייש את זכר הקורבנות של רצח העם בעבר וכיום

הארגונים המורשים של האו"ם אמרו עליה: "לא, תודה, הרעבים יכולים לחכות. לא אוכלים את הלחם הזה ולא משתפים פעולה עם האנשים האלה". ישראל התיישרה, אפוא, עם הקו הזה: "בסדר, נעבוד עם ארגוני האו"ם, אבל רק שיוודאו כי העובדים ההומניטריים שלהם אינם גם פעילי חמאס".

אבל הארגונים המורשים של האו"ם השיבו: "לא! עכשיו אלה אנחנו שאינם רוצים לחלק את המזון. יש מלחמה בעזה. הדרכים ברצועה מסוכנות". בסדר, השיבה שוב ישראל, בכל יום, משעה 10 בבוקר עד 8 בערב, נפתח מסדרונות הומניטריים באזורים השונים, ובעיקר במוואסי, בדיר אל־בלח ובעיר עזה.

וארגוני האו"ם אמרו בתגובה: "זה לא מספיק, אנחנו רוצים הגנה, ליווי של שיירה צבאית. אבל בעצם אנחנו גם לא בטוחים לגמרי שאנחנו רוצים, כי זה צבא של מרעיבים...". בכנות, את מי צריך להאשים בכישלון הטרגי הזה? ומי ישבור את מעגל גניבת הדעת הזה, שמי שמשלם עליו את מלוא המחיר, כמו תמיד, היא האוכלוסייה האזרחית?

לא טובחים

אין רצח עם בעזה. יש הרי מתים, ילדים שנקטפו בדמי ימיהם. ואין מספיק לחץ על חמאס ומממניו לעצור את המלחמה הנוראה הזאת. אבל למילים יש משמעות. מי שאומר רצח עם אומר גם תכלית, יוזמה מרוכזת, מכוונת, לחיסול עם מסוים בגלל שהוא העם הזה. ובכן, שוב: זה לא מה שצה"ל עושה.

אולי צה"ל מתרשל בפעולותיו. אבל בכנות, מי ייטיב ממנו להילחם במלחמה אסימטרית, כשמטרת האויב היא לסכן את עמו ולא להגן עליו? כשמטרתו להגדיל ככל האפשר את כמות המתים ולא למזער אותה, כדי שכל קורבן יהיה פרס וסיבה נוספת להמשך המאבק - מאבק שסופו אינו הקמת מדינה פלשתינית אלא חיסולה של מדינת ישראל?

צבא המבצע רצח עם אינו זקוק לשנתיים כדי לנצח במלחמה בשטח שגודלו אינו עולה על קנטון שווייצרי. צבא המבצע רצח עם אינו שולח הודעות טקסט לפני שהוא יורה ולא מקל על מעברם של האנשים המנסים להימנע מהירי.