מדכאים בע"מ: כולם שונאים ועוינים אותנו, באשמתנו

אם להאמין למרבית הערוצים והעיתונים שלנו, העולם באמת כולו נגדנו. לא מדובר רק בערבים, באסלאמיסטים, בפרוגרסיבים ובמנהיגים זרים אובדי דרך, אלא כמעט בכל אחד מתושבי הגלובוס. כולם שונאים ועוינים אותנו, באשמתנו.

עוד לא הספקנו להתאושש מהאזהרות בדבר "יום זעם" אימתני ברחבי יוון, וכבר מספרים לנו על גל שנאה אדיר, שבמסגרתו משליכים ישראלים ממסעדות, מרביצים להם במועדונים, מסרבים להשכיר להם חדרי מלון ומונעים מהם לרדת מאוניות תיור. וכל זה נוסף על התמונה השחורה הכוללת - קטסטרופה כלכלית, הפסקת השקעות והמון ישראלים שעוזבים את המדינה. תביטו ב־12, 13, 11, "הארץ", "ידיעות אחרונות" ושות', ותקבלו מרה שחורה.

את הפרכה הקטנה בתמונה האפלה הזו גיליתי בעצמי בשנתיים האחרונות, בנסיעות לחו"ל. כמה ימים בפריז בתחילת מארס, ביקור ברומא בשיא התקפת הטילים האיראנית הראשונה, שלא לדבר על מסעות בארה"ב. בכל ההזדמנויות האלו גיליתי מציאות הפוכה. השיא היה לפני כשלושה שבועות בפורטוגל, באמצע קמפיין עלילת הרעב של עזה.

מחובר לתקשורת בארץ, שדיווחה על גל עוינות בינלאומי, ציפיתי להיתקלויות בלתי נעימות, להערות מחמיצות פנים, שלא לדבר על אוקיינוס של הפגנות וגרפיטי עוין. ברשתות BBC ,CNN וב"ניו יורק טיימס" הרי לא פסקו מלהדהד את שקרי הפלשתינים, בעוד בארץ - הקצינו ועוררו פאניקה. והנה בשטח - בקצה מערב אירופה, לא קיבלנו ולו תגובה אחת מחמיצת פנים. ההתייחסויות הלא ענייניות היחידות שהופגנו כלפינו כשחשפנו את זהותנו הישראלית היו חמימות, תומכות או מגוננות.

תחקור של חברים ובני משפחה שבילו ומבלים בשבועות האחרונים במקומות שונים בעולם - לא במעוזי האסלאמיסטים או אנשי השמאל המוטרפים - חושף תמונה דומה. ישראלים מתקבלים בצורה עניינית או אוהדת בעולם. בכל מקרה, כמות ההיתקלויות העוינות בטלה ב־60 אלף.

עלילה ביוון, מבוכה חולנית בסיציליה

לכן פחות הופתעתי כאשר אבירמה גולן, שמתגוררת ביוון, ניפצה לפני כשבוע ב"ישראל היום" את דיווחי "יום הזעם" היווני. היא הדגימה כיצד מי שדיווח בארץ על מהומות פרו־פלשתיניות, לצד גל של אנטישמיות, העלה בהזיותיו יקום מקביל, שלא קיים ביוון. היא גם שאלה, בצדק, מי מחרחר עלילות שווא על עוינות יוונית ולמה.

תמונה דומה עלתה ב"ישראל היום" ביום רביעי השבוע בכתבה של ליאת מופז־מילצ'ן, ששוחחה עם ישראלים המטיילים בעולם. הממצאים ברורים מהכותרת - "קיבלנו רק תגובות חמות ואהדה על היותנו ישראלים". אבל השיא נרשם דווקא בכתבת אווירה של ניסן שור ב"הארץ", מלפני שבועיים. שור נפש עם המשפחה בסיציליה, ובאנחה כבדה נאלץ להפריך את הקו המערכתי של העיתון שלו, לנוכח האהדה הנרחבת, המביכה עד דביקה, כלפי ישראל והישראלים בסיציליה. "מה עשינו שזה מגיע לנו", זעקה הכותרת וסיפרה על "אהבת ישראל אמיתית", כזו שהכותב הכתיר כ"חולנית". איך לא.

אז מדוע תקשורת המיינסטרים בארץ, יחד עם מעצבי דעת הקהל שחושבים כמוה, מציגים לנו תמונה מסולפת־אפלה לגבי היחס אלינו בעולם? למה מובילי הקו הפוליטי שמתנגד להכרעת חמאס עושים הכל כדי להציג לנו חזות מעוותת, מוגזמת, שקרית, כאילו אנחנו מצורעים ואיבדנו את העולם כולו?

התשובה מחוברת ישירות לקמפיינים של סילוף המציאות המתחוללים בשלוש השנים האחרונות. במסגרתם סיפרו לנו שה"הייטק" הישראלי מעביר את כל עסקיו לחו"ל; שההשקעות בארץ צונחות והכלכלה מתרסקת; שכל מי שיכול מחפש הזדמנות לעזוב את הארץ. הכל יונק מאותה אסטרטגיה - לנסות לדכא ולהציג תמונה אפלה, כדי לעורר עוינות והתקוממות כלפי האופן שבו מובלת המדינה. בעבר התמקדו ההשמצות ברפורמה המשפטית, עכשיו תשומת הלב מופנית לישראלים הרבים שמסרבים להתכופף בפני קמפיין הכניעה לחמאס, המכונה "עסקת חטופים".

והנה, עלילת ההתרסקות הכלכלית הפכה לפארסה, כשהתברר שביצועי המשק הישראלי בתוך המלחמה מעמידים אותו באחד המקומות המצטיינים בעולם; טענת הפסקת ההשקעות מחו"ל והגירת ה"הייטק" הפכה למבול דיווחים על חברות ישראליות שנרכשות בידי גורמים בינלאומיים, ועל סכומים אדירים שמושקעים כאן עכשיו; ולגבי דמון הירידה מהארץ: איך הוא מסתדר עם הדיווחים על האנטישמיות הגואה במקומות הנחשקים - מאוסטרליה ועד צרפת, מאמסטרדם ועד לונדון? וחוץ מזה, כל כך הרבה יהודים מרחבי העולם מתדפקים עכשיו על דלתותינו, מי שלא טוב לו - שילך.

אין בממצאים האלו כדי לבטל את העובדה שאכן מתנחשל גל של אנטישמיות בחוגים מסוימים בעולם, ושחזית של פוליטיקאים גלובליים החליטו לקצץ את מחלפותינו, לרגל הניסיון הפלשתיני לחסל אותנו. אבל, אפילו בתחום סיקור הצונאמי המדיני הזה התמונה שמוצגת מוטה, חסרה ומגמתית. כי חשיבות המהלכים הנבזיים של ציר מקרו‏ן־סטארמר מתגמדת אל מול התמיכה חסרת התקדים של הממשל האמריקני - שהיא שקובעת את מצבנו בעולם. אבל המדכאים בע"מ לא מחמיצים הזדמנות כדי להשחיר לנו את המציאות, במטרה לתעל אותנו להיכנע לקו השגוי שלהם.

ההבדל בין קייב לירושלים

תמונת האימהות הדואגות שליוו השבוע את הילד האומלל וולודימיר זלנסקי לגוב האריות של דונלד טראמפ היא ללא ספק חסרת תקדים. לראות את מנהיגי אירופה עולים לרגל לוושינגטון יחד עם מנהיג אוקראינה, כדי שהוא לא ייאלץ להתמודד לבד מול הנשיא האמריקני, מחממת לכאורה את הלב. איזו חמלה, איזו אחריות, כמה נאצל.

אלא שאופי המהלך נעכר מאוד כאשר משווים את המהלכים של אותם מנהיגים מולנו. מי היו לנו שם - מקרון וסטארמר, שמובילים מדיניות אנטי־ישראלית נבזית ועוינת. מרץ ומאלוני שמפנים לנו כתף קרה. כך, כאשר משווים את יחס אירופה הקלאסית לאוקראינה, לעומת היחס שלה לישראל, מזדככת ההבנה שמדובר למעשה במהלכים ציניים אנטי־מוסריים.

גלריית המנהיגים האירופאים עלתה לרגל לאבא טראמפ לא בגלל רגשות נאצלים לעם האוקראיני, אלא משום שהם עושים במכנסיים מהדוב פוטין, ומנסים לוודא שהאוקראינים ימשיכו להקיז דם וימנעו בפועל הסתערות רוסית עליהם. ואילו מולנו משחקת הפוליטיקה הפנימית, לצד האנטישמיות המובנית. שני מנהיגים כושלים - מקרון וסטארמר, שתלויים במוסלמים ובפרוגרסיבים - מקריבים אותנו על מזבח הקריירה שלהם. אותו הדבר, במידה מתונה יותר - מנהיגי גרמניה ואיטליה.

לא שהרוסים צדיקים או צודקים מול קייב, אבל בכל פרמטר של השוואה מול אוקראינה ישראל צודקת יותר במאבק שלה, וראויה לתמיכה גורפת במקום ביקורת. במיוחד מצד מנהיגי מדינות האנטישמיות האירופית ההיסטורית. אוקראינה אכן נלחמת על עצמאותה מול אויב אכזר, אבל ישראל נאבקת על עצם קיומה מול מפלצות אדם, שמנסות להכחיד את התרבות והקיום הפיזי של כל אחד מתושביה היהודים.

לכן קשה להתפעל ממופע הסולידריות האירופי בלשכת נשיא ארה"ב. הוא מורכב רק מאינטרסים קרים ובזויים, בדיוק כמו העמדה העוינת שמופגנת כלפינו. אליה נוסף גם קורטוב לא מבוטל של אנטישמיות.