וכך נולד הצבע הצהוב
זה לקח 80 שנה, אבל השבוע קיבלנו את התשובה לשאלת חיינו: מה היה קורה אם השואה היתה מתחוללת כיום?
והנה התשובה שתמיד דמיינתי: צילומי תאי הגזים עוברים ברשתות החברתיות, והעולם עוצר הכל. היהודים נזהרים בזמן ובורחים כשהשמועה עושה לה כנפיים. המריבות הפנימיות כמו במרד גטו ורשה נמנעות, כובד האסון מוחץ את האגו.
חווינו את השואה כזיכרון מתיישן, תמרור אזהרה מתקלף לסכנת שטיפת מוח אנטישמית מסוכנת, מין ניסוי חברתי על רטוב שסבתא חוותה בהרס רוח האדם.
"לעולם לא עוד" - שכנענו את עצמנו. מחנות ההשמדה הוקרנו לתודעה הלאומית שלנו בשחור־לבן, עד שיכולנו לחשוב שבאושוויץ לא היו צבעים. מתברר שהשינוי היחיד היה שזכינו לחיות בדור שבו יכולה להיות שואה, רק בצבע.
התמונות שבאלבום
קחו, למשל, את השבוע האחרון בפסטיבל טורונטו. הסרט "הדרך שבינינו - החילוץ האולטימטיבי" על האלוף (מיל') נעם תיבון, שחילץ בטבח את משפחתו מנחל עוז, הציל זוג מהנובה והוציא פצועים תחת אש, היה אמור להיות הראשון שעוסק בטבח מזווית ישראלית בפסטיבל היוקרתי.
איך זה נגמר? ההקרנה בוטלה בעקבות לחץ של ארגונים אנטי־ישראליים, ובמקביל הוצגו בפסטיבל סרטים פרו־פלשתיניים למכביר. אל חשש.
אבל הסיבה הרשמית לביטול מזוויעה עוד יותר מהסיבה האמיתית: מכיוון שהסרט כולל צילומים של מחבלי הנוחבה ממצלמות הגו־פרו שלהם, בהנהלת הפסטיבל טענו למניעה משפטית - הבמאי לא הלך והחתים את מחבלי הנוחבה על טופס שחרור זכויות הצילום. את סרטי הנאצים ממחנות הריכוז איש לא נמנע מלהקרין בקולנוע, גבלס היה לא זמין. נקווה שיום אחד לא נתגעגע לימים הללו.
בעולם הפרוגרסיבי המעוות שזכינו לחיות בגרסה המטורללת שלו, מחבל נוחבה יכול לאנוס יהודייה תוך שהוא יורה בה ומצלם זאת, ואז לנהל משא ומתן על תעריף היצירה הקולנועית שלו. במדד הפשעים נגד האנושות, הפרת זכויות "יוצרים" חשובה יותר מרצח יהודי.
אל תיאנחו ותגידו לעצמכם "נו, באמת". חברים, אנחנו ממש שם.
אז מה היה קורה אם היה אינסטגרם בשואה? מנגלה היה פותח אונלי פאנס ומשדר את מיטב הזוועות בתשלום. מי יודע, אולי היו מופיעות שם פרסומות לסבונים.
שוב השקר הזה
מה עושים? נתחיל במה שלא עושים: הזוועות שעברנו לא מרשימות אף אחד, הסיוטים שלנו הם בכלל החלומות שלהם. המחאות כיום מלוות בקריאה מפורשת להשמדת ישראל. זה יכול להיות "מהים עד לנהר", "פרי פלסטיין" או "FUCK IDF". הן מייצרות אלימות שמופנית לתיירים ישראלים, או לסתם יהודי שהולך עם הילדה בגינה, אבל תמיד בקצה כל הפגנה כזאת יושב מהגר עם נרגילה או מחבל נוחבה עם טויוטה.
יהודי בקנדה הותקף באלימות // עמוד האינסטגרם Jewish Lives Matter
ההפגנות החלו כבר ב־7 באוקטובר. אין להן שום קשר למהלך צבאי, או לשקר ההרעבה עם תמונות מבוימות של פרזנטורים אוחזים סירים ריקים וחטופים סובלים ליד מחבלים שמנים. הן בסך הכל מפגני פנטזיה על הפתרון הסופי, הפעם עם הקובץ.
שום מגננה לא תעזור, הגיע זמן מתקפה. "הבא להורגך השכם להורגו" נכון לשדה הקרב הצבאי. הגיע הזמן להמיר אותו למלחמת התודעה - היא לא פחות מסוכנת.
בוא תראה מה פספסת
אז הנה כמה הצעות של מעבר למוד פרואקטיבי:
ראשית - הנעת מהלך בינלאומי הדורש את קליטת פליטי המלחמה העזתים באירופה. רוח השמאל הטרנדית, זאת שהשיקה את אופנת המהגרים המוסלמים והפליטים האוקראינים, תידרש להתייצב חמושה בערכיה ההומניים מול קמפיין שיתבע "די להפקרת הפלשתינים בעזה". שייהנו גם הם מכל הטוב הזה. ישראל צריכה לתדרך את הדיפלומטים שלה לדרוש הצלה לעם חוטפי התינוקות והזקנים, ולהפוך את קמפיין ההרעבה עליהם: הם סובלים? אתם תושיעו אותם, השינוע עלינו.
הלאה: קטאר צריכה להפוך להיות מדינת הכסף המלוכלך של העולם. אזור מוכה צרעת מוסרית. אפשר לדאוג שיובהר לכל מי שמשתוקק לתמיכה מהנסיכות, שהוא הופך לשותף בפעילות טרור מהמזוויעות בתולדות האנושות. כמו שמלת השבת של חנה'לה, גם כתם קטן על הפייננס של מחבלי הנוחבה יכול לחולל פלאים.
ולבסוף: ישראל צריכה להסביר לכל המטיפים לה - המדינה האסלאמית בדרך אליכם. מדוע תסרבו להקמת פלשתין בצרפת? ולמה לא במאלמו, שבדיה? ומה עם אוטונומיה בבריטניה? המהגרים נמצאים בשלב שבו הם מיעוט המחזיק את מדינות מושבם במקום רגיש, בדרך הבטוחה להפוך לרוב השוחט את המיעוט. לפרטים - סעו לסוריה.
תפקוד מערכת ההסברה הישראלית הוא בגדר פשע לאומי, עוד תבוא עת ההתחשבנות. עכשיו זה הרגע האחרון לצאת למלחמת תודעה. כל מי שרוצה לתרום לעתיד העם היהודי, צריך להפנות משאבים כדי שיישארו לו נכדים שיוכלו גם הם לתרום. זה נכון במיוחד ליהודי התפוצות - חברת הביטוח שלהם במזרח התיכון בסכנה. "לעולם לא עוד" כבר אינה סיסמה, אלא משימה שקמה מהאפר. היא מתחילה בלהודות בפני עצמנו: הם לגמרי רוצים עוד. סימפתיה לא תהיה פה, אבל הפעם נחיה. עת לתקוף.
אז אמרה השטן
השבוע מלאו 24 שנים לטבח המזעזע ב"סבארו". 16 אנשים, שמונה מתוכם ילדים, נרצחו במסעדה הירושלמית ו־140 נפצעו.
אחלאם תמימי הסיעה את המחבל לפיגוע, הדריכה אותו, ולאחר הפיצוץ דיווחה על הטבח לתקשורת הפלשתינית כעיתונאית.
היא נשפטה ל־16 מאסרי עולם. היא כמובן חופשייה. בעסקת שליט, כשסינוואר הלך לעזה, היא שוחררה לירדן, ומשם סיפרה: "כדי לבחור את היעד ספרתי את מספר האנשים שנכנסים למסעדה. זה היה מעשה מחושב מתוך אמונה באללה. גברתי על המאסר ושוחררתי, מדוע עלי להתחרט?"
כיום תמימי מנחה תוכניות טלוויזיה העוסקות בתמיכה במחבלים. נו, טוב, היא חייבת לעבוד. אם רק היתה מצלמת את האנשים שהתפרקו לרסיסים ליד מגשי הפסטה, היא היתה כבר מוכרת את החומרים לפסטיבל הסרטים בטורונטו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו