גם ארה"ב לא בכיס שלנו: יחסי החוץ של ישראל בפני משבר היסטורי

לכאורה, ימי הבידוד, הניכור והעוינות כלפי ישראל - גם אל מול שכנותיה הקרובות - נמוגו זה מכבר אל תהום הנשייה. אלא שדווקא עכשיו, אנו עדים למפולת מדינית הרת אסון שמאיימת להחזיר את ישראל לימים הקודרים ביותר של יחסי החוץ שלה. אלא שלכך מצטרף הבדל נוסף: בניגוד לעבר, לצידנו עוד ממשל אמריקני אוהד ומעצמה גרמנית מחויבת לביטחונה. אך גם בכך הולכים ומתגלים סדקים.

מאז כינונה חתרה מדינת ישראל לנצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכה כדי לשמר ולבצר את האינטרסים החיוניים שלה. על רקע חומת העוינות מצד העולם הערבי בעשורים הראשונים, התפתח דפוס פעולה פרגמטי של גמישות דיפלומטית מרבית, שהיה מעוגן בעיקרון של "להקיש על כל דלת". מנגד, הכתיבה תפיסתו הגיאו־פוליטית של דוד בן־גוריון עיקרון מנחה נוסף: לחסות בצילה של מעצמת־על, ובאופן יותר מוגדר - מעצמת העל האמריקנית.

עקרון הגמישות - ההקשה על כל דלת - הכפיף את ראשו לא פעם כדי לשמור על היחסים המיוחדים עם וושינגטון. רק כדי למנות כמה דוגמאות אפשר לציין את ביטול פרויקט מטוס הלביא הישראלי בסוף שנות ה־80, ביטול מכירת מטוס הביון "פלקון" לסין ביולי 2000 ואנקדוטות אזוטריות יותר כמו יוזמה ישראלית להשיק תוכנית סיוע כלכלי וטכנולוגי לצפון קוריאה בתחילת שנות ה־2000.

חרף העין האמריקנית הצופייה, לא היססה ישראל לפעול גם משיקולי "ריאל פוליטיק" - גם מתחת לרדאר - כדי להרחיב את מעגל קשריה הבינלאומיים. כך קיימה יחסים עם שלטון האפרטהייד של דרום אפריקה, וכך ניצלה את העימות בין מצרים לצרפת באלג'יריה כדי לכונן שותפות אסטרטגית עם ממשלת גי מולה - שותפות שכללה את הקמת הכור הגרעיני בדימונה. באופן דומה הקימה את "ברית הפריפריה" עם איראן, אתיופיה וטורקיה, תוך ניצול העובדה שכולן היו בעימות עם נאצר.

עוגנים זמניים

ההתנהלות הפרגמטית הזו ביטאה חשש עמוק מפני חזרה לבידוד מסוכן - כפי שקרה לאחר סיום "ירח הדבש" הקצר עם מוסקבה בתחילת שנות ה־50, כשישראל נותרה ללא עוגן מעצמתי באותו רגע שגם וושינגטון הפנתה כתף קרה למדינה היהודית. המטרה: להבטיח תמיד חלופות אסטרטגיות שיבטיחו את הישרדותה.

וכך, במקביל להישענות הגוברת על הדוד סם - שהפך לשותף לראשונה עם תום העשור הראשון למדינה - המשיכו ממשלות ישראל להקיש על כל דלת אפשרית. הברית הלא רשמית עם צרפת, השותפות האנרגטית והביטחונית עם השאה האיראני, קשרי הרכש עם מערב גרמניה מאז שנות ה־50 שהגיעו לשיאם בתקופת מרקל ומסכת הקשרים הרחבה עם האיחוד האירופי - כל אלה היו הגשמת חזונו של בן־גוריון על אודות ישראל הזוכה למקום של כבוד ולגיטימציה בתוך משפחת העמים, באמצעות דיפלומטיה יצירתית ו"בלתי־אורתודוקסית".

והנה האירוניה: דווקא כשימי הבידוד והעוינות נמוגו לכאורה, ישראל עומדת בפני מפולת דיפלומטית המאיימת להחזיר אותה לימים הקודרים של שנות ה־50. ההבדל הפעם: גם התמיכה האמריקנית - שהפכה לעוגן המדיניות הישראלית - מראה סדקים.

טראמפ לא יציב

הנשיא טראמפ אמנם ממשיך לתמוך בישראל, אך לוחץ עליה שוב ושוב לשפר את המצב ההומניטרי בעזה. גיבויו מעמיד אותו מול דעת קהל אמריקנית שבה 60% תומכים בסיום מידי של המלחמה, ומול התנגדות גוברת גם בקרב רפובליקנים. לאור אופיו התזזיתי של טראמפ, אין לשלול שינוי פתאומי ביחסו לישראל.

במקביל להישענות הגוברת על הדוד סם - שהפך לשותף לראשונה עם תום העשור הראשון למדינה - המשיכו ממשלות ישראל להקיש על כל דלת אפשרית

באירופה התמונה קודרת עוד יותר. תמונות מעזה יצרו קואליציה אנטי־ישראלית הרמטית ואווירה עוינת בקרב ציבורים רחבים, כולל במדינות בעלות מסורת ידידות רבת שנים עם ישראל. גם השותף הגרמני מתנהל כיום בזהירות קיצונית. האווירה הטעונה משקפת כעס ותסכול עממי ומוסדי רחב על המתרחש בעזה, למרות שהתמונה המצטיירת מתעלמת מזוועות 7 באוקטובר ומסבל החטופים הנמקים במנהרות חמאס.

בהינתן שהתחושות הללו עשויות שלא להיעלם גם לאחר שהמצב ההומניטרי ישתפר והמלחמה תגיע לקיצה, מעמדה של ישראל באיחוד האירופי תלוי כעת על בלימה, וסנקציות בתחום הרכש כבר הוטלו עליה גם בידי שותפים ותיקים. הסכנה: קריסת מערכות יחסים שישראל בנתה במשך עשורים. מדובר בכדור שלג שרק מנהיגות נועזת תוכל לעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי, ומוטב שעה אחת קודם.

הכותב הוא ממחברי הספר "להקיש על כל דלת: מדיניות החוץ של ישראל 2018-1948". חתן פרס ישראל בתחום חקר מדעי המדינה, מדעי הניהול והיחסים הבינלאומיים