50 אנשים עדיין חטופים: גם אם הרחוב שוכח, אנחנו נמשיך להזכיר
עמירם קופר, בן 84, היה מודל של מסירות וחיבור לקהילה, שכתב את "שיבולי פז" שהפך להמנון חג השבועות • אחרי שזוגתו נורית שוחררה, הוא נותר במנהרות חמאס עד מותו ביוני 2024, וגופתו עדיין מוחזקת • כל יום שבו יש עדיין אנשים בשבי חמאס הוא כישלון מוסרי וערכי של כולנו • אי אפשר להמשיך כרגיל
Your browser doesn’t support HTML5 audio
שוב עולה השיח הציבורי על עסקה, ושוב צף ועולה הכאב שלנו - משפחות החטופים. כמעט שנתיים חלפו מאז היום ההוא, והמציאות נמשכת: 50 ישראלים עדיין נמצאים בשבי עזה, חלקם חיים, אך נדמה שזכרם הולך ודוהה מהשיח הציבורי. הפוסטרים המתקלפים על עמודי החשמל הם כבר "שגרה", ונדמה כי הרחוב התרגל. לעומת זאת, אנחנו בני המשפחות, לא שוכחים לרגע.
מאחורי כל שם יש חיים שלמים. אנשים שנחטפו באכזריות ממיטתם באותה שבת נוראה. להם יש פנים, גוף, משפחה, סיפור חיים. הם לא סיסמה, הם אינם פוסטר דהוי.
עמירם קופר, שהיה האבא המאמץ שלי מאז שהייתי עולל בן 8, נמנה עם מקימי קיבוץ ניר עוז. קופר היה ניר עוז, וניר עוז הוא קופר. האיש והקהילה התערבבו אצלו תמיד. מאז הקמת הקיבוץ ועד ערב אותו אסון, הוא עמל בשינוי אורחות החיים והתאמתם למציאות המשתנה תוך מסירות אין קץ ותחושת שליחות.
חיי המשפחה שלנו בניר עוז היו מלאים חום, אהבה ואחווה. את נורית אשתו הכיר שם. יחד יצרו בית ומשפחה מלוכדת - מודל לערבות הדדית, התנדבות ונתינה. קופר היה אדם של אנשים, שיחה עימו יכלה להימשך שעות - על סוציאליזם, קומוניזם, ענייני חברה, כלכלה והיסטוריה. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, ועולמו הרוחני התבטא בשירה ובכתיבה.
קופר פרסם שלושה ספרי שירה - וסיפוריו, פזמוניו ויצירותיו הפכו לחלק בלתי נפרד מחגי ניר עוז והאזור. הוא נהג להלחין בשריקה, והשיר "שיבולי פז" שכתב לפני 60 שנים הפך להמנון חגיגות חג השבועות ברחבי הארץ. קופר כתב את סיפורה של ההתיישבות: את ההרפתקה של הפרחת השממה, הגשמת החלום ואהבת הארץ בלי גבול.
עד יומו האחרון היה קופר בעל ואב מסור, סבא מיוחד ונוכח, איש קשר ונתינה.
ב־7 באוקטובר נקטעה הליבה המשפחתית: קופר ונורית נחטפו מביתם, יחד עם עשרות מבני ניר עוז. נורית שוחררה אחרי 17 ימים, אך קופר, בן 84, הוחזק במנהרות חמאס בחאן יונס - בתחתית השפל. ביוני 2024 קיבלנו את הבשורה המרה על מותו בשבי. גם אחרי מותו גופתו עדיין מוחזקת אי־שם וימי ריחוקו מביתנו הולכים ומתארכים.
הזמן חולף, הציבור מתרגל, ואנחנו מתעקשים להזכיר. כל יום שבו 50 איש עדיין בשבי עזה הוא כישלון מוסרי וערכי של כולנו. אי אפשר להמשיך כרגיל, אי אפשר לשקם חברה וקהילה כל עוד יקירינו לא הושבו. בעבור קופר, בעבור עשרות החטופים, חייבים להיאבק ולהחזיר אותם בכל מחיר.
גם אם הרחוב שוכח, אנחנו נזכור - עד שישובו כולם הביתה.
- הכותב הוא בנו המאומץ של עמירם קופר שנרצח בהיותו בשבי וגופתו מוחזקת בידי ארגון הטרור חמאס