הקשב הישראלי נע בסוף השבוע בין סווידא לעזה: בין הדאגה לדרוזים ולהסתבכות אפשרית בסוריה, לבין הדאגה לחטופים ולהסתבכות הכמעט יומיומית ברצועה. למרות שביום חמישי בלילה דווח כי הושגה הפסקת אש בלחימה בדרום סוריה, בפועל נמשכו הקרבות גם שלשום ואתמול. את מקומם של נאמני משטרו של הנשיא ג'ולאני החליפו שבטים בדואים, שהסתערו על כפרי הדרוזים ובעיקר על העיר המרכזית סווידא.
קריאות המצוקה ששיגרו ראשי העדה בסוריה ובישראל, ביחד עם החשש שגדר הגבול שוב תיפרץ, הובילו את ישראל לבצע פניית פרסה חדה: קצת יותר מיממה לאחר שתקפה את כוחות המשטר, כולל בדמשק, ודרשה כי ייסוגו לאלתר מדרום המדינה, פנתה ממשלת ישראל אל ג'ולאני בבקשה דחופה שישגר את כוחותיו מחדש כדי לחצוץ בין הדרוזים לבדואים. ישראל התנתה זאת אמנם בכך שהכוחות שיישלחו לדרום סוריה יהיו ללא מדים וללא נשק כבד, אבל הזיג-זג שביצעה מלמד על שבריריות האירועים ועל היעדר מדיניות ברורה בירושלים.
לישראל יש באירוע הזה שתי דאגות מיידיות. הראשונה, לדרוזים, שכבר שילמו מחיר כבד של עשרות עד מאות הרוגים במתקפה על סווידא, כולל דיווחים קשים על התעללות מחרידה ועל הוצאות להורג. השניה, מהגעה מסיבית של בדואים לאיזור וכתוצאה מכך לערעור של המצב הביטחוני בדרום סוריה ואולי גם בירדן, שנשלטת בידי מיעוט בדואי שאינו פופולרי. החשש מאפקט דומינו שיוביל לנפילת השלטון בעמאן, ולתפיסתו בידי גורמים קיצונים מקרב נאמני דאעש, הוא שעמד מאחורי הניסיון לפעול באמצעות גורם שלישי (המשטר הסורי) כדי לחצוץ בין הצדדים.
נדמה שישראל תידרש ליותר מכך בהמשך. אירועי השבוע החולף מלמדים שהזירה הסורית, ובהמשך לה הזירה המזרחית כולה, מעורערת מאוד. אי אפשר לדעת אם משטרו של ג'ולאני טעה בהבנת ישראל (כפי שטוענים בוושינגטון), מתקשה בהשלטת מרותו (כפי שטוענים בירושלים), או מתעתע בכולם (כפי שטוענים לא מעט גורמי ביטחון). הדם הרע שנצבר, תרתי משמע, בקרב הדרוזים, וגם בקרב הבדואים והסונים, מבטיח שהמערכה הבאה בפתח.
ישראל צריכה להגדיר לעצמה את יעדיה במרחב. יש שלושה מרכזיים כאלה: האחד, הרחקת איום משטחה, שמתבצע בעיקר באמצעות הנוכחות הצבאית בשטח סוריה ותקיפות נגד גורמים עוינים במרחב. השני, שמירה על האינטרסים הביטחוניים האסטרטגיים שלה, מיציבות המשטר בירדן ועד הרחקת השפעה טורקית-קטארית בסוריה. והשלישי, הגנה על בני-בריתה הדרוזים. כל אלה צריכים להיעשות בתיאום עם וושינגטון, וכן בבחינה מתמדת של פעילותם של ג'ולאני ואנשיו (כולל במפגשים שמתקיימים איתם).
בינתיים, בזירה העזתית, נשואות העיניים להגעתו של המתווך האמריקני סטיב ויטקוף לדוחא, כצעד שירמז, אולי, על הגעה קרובה להסכם שיוביל להשבת 10 חטופים חיים ו-15-18 חטופים חללים, בתמורה להפסקת אש ולשחרור של אסירים פלשתינים. למרות דיווחים שונים (שחלקם נבעו מגורמים בירושלים) על מבוי סתום במו"מ, נדמה שהצדדים מעוניינים כרגע בקידומו – כל-אחד ממניעיו. אם ויטקוף יצליח לדחוק את הצדדים לפינת הכרעה, כפי שעשה בינואר, ייתכן שיושג הסכם כבר בימים הקרובים.
עד שזה יקרה, נדרשת ישראל להגביר עירנות לנעשה בעזה. המספר הגבוה של נפגעים מקרב חיילי צה"ל מלמד לא רק על השינוי באופיו של האיום כתוצאה מהמעבר של חמאס ללחימת גרילה, אלא על עייפות ושחיקה שגוברים בקרב הכוחות. אלה עלולים להוביל גם לטעויות ולפגיעה לא רצויה באזרחים פלשתינים.
אתמול דווח שוב על נפגעים רבים סביב אחד ממוקדי חלוקת המזון בדרום הרצועה – בהמשך לעשרות הרוגים באירועים דומים בשבועות האחרונים – וביחד עם הפגיעה בכנסיה דומה שבעיית הלגיטימציה של ישראל בעולם גוברת, עד כדי חשש ממשי לצעדים מעשיים כנגדה מצד מדינות ופורומים שונים.
בליל שבת דווח בחדשות 12 כי ראש המוסד דדי ברנע ביקר בשבוע שעבר בוושינגטון, וניסה לשכנע את מארחיו לסייע לישראל בקידום תכנית "ההגירה מרצון" של פלשתינים למדינות שלישיות באפריקה ובאסיה. למרות שאביו-מולידו של הרעיון הזה הוא הנשיא טראמפ, ספק אם הוא יעבור לפסים מעשיים, אבל צריך בהחלט להיות מוטרדים מנכונותו של ברנע לבצע כל משימה שמוטלת עליו.
בשולי הדברים, ארבע הערות. הראשונה, על איראן. בשלהי השבוע שעבר נמשכה ההתכתשות בתקשורת בארה"ב סביב ממדי הצלחת המתקפה הישראלית-אמריקנית על מתקני הגרעין באיראן. גורמי בכירים בישראל, שמהימנותם גבוהה, קבעו בתגובה שהפגיעה בכלל האתרים היתה משמעותית מאוד, וכי תכנית הגרעין האיראנית עוכבה לפרק זמן של שנה וחצי לפחות. הם הוסיפו כי המשטר בטהרן עסוק כעת בדיון פנימי עמוק כתוצאה מהמכות שספג, וטרם החליט על צעדיו להמשך.
ההערה השניה היא על העיסוק הנרחב בסביבתו של נתניהו בדו"ח שפורסם בארה"ב כי כספים אמריקנים שימשו בין היתר למימון המחאה נגד הממשלה בישראל. מעבר לעובדה שמהימנותו של הדו"ח הזה מוטלת בספק משום שהוא נשען, בין היתר, על גורמי שוליים בישראל, מוזר שטענה כזאת עולה ממי שמקורביו קיבלו כסף מקטאר והוא-עצמו מקדם בברכה ניסיונות למעורבות זרה (ובוטה) במשפטו הפלילי.
ההערה השלישית היא על הנעשה ביהודה ושומרון. לישראלים נוח להתעלם מהאנרכיה ששוררת שם בחסותם של נציגי הימין המשיחי בממשלה, אבל הדברים הקשים שאמר השגריר האמריקני האוהד מייק האקבי בביקורו אתמול בכפר א-טייבה צריכים להטריד מאוד את ישראל. בעוד הקשב נע בין סוריה ועזה, הגדה המערבית מבשלת עבור ישראל תסבוכת גדולה – ולא רק בגלל הטרור הפלשתיני.
ההערה הרביעית היא על גיורא אפשטיין, מגדולי הטייסים בחיל האוויר ואלוף העולם בהפלת מטוסי אויב, שנפטר אתמול בגיל 87. אפשטיין היה אוהב גדול של ישראל, וגם לוחם גדול וחולם גדול למענה. באחרית ימיו הוא זכה לראות את ההישגים המופלאים של יורשיו באיראן, אבל עוד קודם נאלץ לשמוע – במהלך המחאה שבה לקח חלק פעיל – את האמירות המבישות של שרים בממשלה כנגד אותם הטייסים, בהם הוא-עצמו, שהחזיק בקצה הפיקל שלו יותר אומץ, תבונה וציונות מעשית מכפי שהיו לכל מבקריו גם יחד.