מצעד האיוולת הישראלי בסוריה: אחמד א-שרע איננו יחיא סינוואר

"ג'יהאדיסט". זו המילה שכל ישראלי יודע לשלוף למשמע שמו של נשיא סוריה, אחמד א-שרע אל ג'ולאני. אלא שיש בעיה פשוטה עם ההגדרה הזו - היא פשוט לא משקפת את דמותו של האיש. החיים כך מתברר, יותר מורכבים מסטגימות.

בשנת 2020 העיתונאית המצרית, נאדין חליפה, המתגוררת בטורקיה, שמה נפשה בכפה ויצאה לראיין באזורי הקרבות בסוריה את מי שנקרא אז, מוחמד אל־ג'ולאני, מנהיג כנופיות המורדים "היאת תחריר א-שאם". חליפה רצתה לתהות על קנקנו, משום שזיהתה כי מסלול החיים שלו חריג ביחס לסביבה בה צמח.

כי הרבה לפני שהפך לנשיא סוריה, ג'ולאני נכנס לעימות אלים עם מנהיגי דאעש. הסיבה לכך הייתה שהוא התעקש להתרכז במאבק לשחרור סוריה, והם בג'יאהד העולמי. אז הם ניסו להרוג אותו. בהמשך אגב התנתק מאל קעידה, אם כי הצעד הזה היה סמלי יותר.

"אפשר לומר שהוא פטריוט סורי. אם להסתמך על ההיסטוריה ועל ההצהרות שלו, הוא אינו חלק מהג'יהאד העולמי ואף מתנגד לו", התרשמה חליפה בתום שעות ארוכות של שיחות אתו. כך סיפרה לי בשיחת טלפון בנובמבר 2024, ימים ספורים לאחר שהפיל בהפתעה את בשאר אסד.

פניו לשיקום

שמונת החודשים שחלפו מאז אשררו את האבחנה שלה. כנשיא סוריה, ג'ולאני שהפך לאחמד א שרעא, נקט בשורה ארוכה מאוד של צעדים המלמדים כי פניו לשיקום סוריה ולשלום עם ישראל. הוא הצהיר על כך בעקביות פעמים רבות, ולא נקט בשום פעולה שמשתמע ממנה איום צבאי או מילולי, על ישראל. להפך.

רק בשבוע שעבר החל בסוריה תהליך אזרוח של אלפי צאצאי "פליטים פלשתינים" המתגוררים בסוריה מאז 1948. כלומר, הוא כרסם בטיעון הליבה הערבי הקרוי, "זכות השיבה". מה עוד יכולה ישראל לבקש? ככה היה מתנהג יחיא סינוואר?
א-שרעא הבהיר כאמור באינספור הזדמנויות שאין לו שום רצון להילחם עם ישראל. הוא אטם את גבולות ארצו למשלוחי הנשק האיראניים, הבליג על תפיסת כתר החרמון ושטחים ריבוניים אחרים של ארצו בידי צה"ל, לא העלה שום טענה לגבי רמת הגולן ונכנס לסדרת שיחות שנועדו להביא להסדרת היחסים בינו ובין ישראל. כך לפי פרסומים זרים.

העולם ממילא לא מחכה

הצעות רציניות מאוד הונחו על השולחן. מגעים שקטים התנהלו מתחתיו. עד כדי כך שרק לפני שבוע בוושינגטון ראש הממשלה נתניהו ואנשיו דיברו על סוריה כמדינה שאפשר יהיה לעשות איתה שלום לפני סעודיה, בזמן המלחמה בעזה נמשכת. הייתי שם. רומנטיקה עמדה באוויר.

למה כדאי לישראל לעשות שלום עם סוריה? קודם כל כי שלום עדיף ממלחמה. שנית, סוריה זקוקה לסיוע כלכלי, אנרגטי, טכנולוגי, חקלאי ומדיני. בכל התחומים האלה ישראל יכולה לסייע לה, וכך לקשור אותו אלינו ברמת אינטרסים כזו שלא תאפשר לסוריה להתהפך עלינו בעתיד. זה מה שקורה עם ירדן ומצרים כבר שנים רבות.

שלישית, קירוב של סוריה לישראל יאפשר להקטין את ההתקרבות שלה לגורמים בעייתיים כמו קטאר ותורכיה – וכאמור, א שרעא הוכיח שהוא יודע להתנער מפטרוניו אם האינטרס שלו משתנה.

רביעית, העולם ממילא לא מחכה. לפני שלושה חודשים כתבתי כאן ב"ישראל היום"  כי "בעולם הערבי, במערב, בטורקיה וגם באמריקה, למספיק שחקנים יש הרבה מה להרוויח מהלבנת חטאי העבר של א־שרע, בתמורה להתנהגות נאותה שלו בעתיד. קלושים הם הסיכויים שרק בגלל התנגדות ישראלית העולם יעצור מלכת".

כך אכן קרה. לא אחר מדונלד ג'יי טראמפ, הנשיא הפרו ישראלי ביותר בהיסטוריה, פגש את א שרע והסיר את העיצומים מעל סוריה. אפילו הוא לא חיכה לישראל, ולפעמים כדאי להיות חכם ולא רק צודק.

אבל מה עשינו אנחנו?

מיד עם נפילת שלטון אסד, ישראל ביצעה את אחד המהלכים המבריקים בתולדותיה וניצלה את שעת הכושר להשמדת צבא סוריה. בהמשך, תפסו כוחותינו במהירות ובאומץ את כתר החרמון ושטחים שולטים נוספים. היה פה ניצול הזדמנות גאוני, שבין היתר קיצר את הדרך לתקיפת מתקני הגרעין של איראן – פעולה שהתכנון שלה כבר החל באותם ימים. באמת להוריד את הכובע.

ואולם, מה שישראל לא הבינה הוא שאחמד א שרע איננו יחיא סינוואר. מעשיו מאז נובמבר 2024 מאשררים זאת. הם עולים בקנה אחד עם ההצהרות שלו בעבר, כי הוא מתחרט על ההצטרפות לדאעש בשעתו. לאחרונה יצא לסיור פומבי עם אשתו בדמשק, בניגוד למקובל באסלאם הקיצוני.

א-שרע הבטיח חופש דת לכל העדות בסוריה, ובין היתר פתח מחדש את בית הכנסת העתיק בדמשק. מאידך, הוא כן הגדיר את ה"שריעה" כחוק המחייב בסוריה.
כך שנכון, זה רחוק מלהיות מושלם. הצבא שלו הוא בעצם מליציות שמתנהגות לעיתים באופן ברברי. ההיסטוריה שלו, ובעיקר של אנשיו, מלאה באמירות אודות, "כיבוש ירושלים". ארגוני טרור, שמתנגדים לקו הפתוח יחסית שהוא מוביל, מנסים לערער את השליטה שלו במדינה. כך שיש הרבה מאוד מה לשפר. הוא הראשון שמודה בכך. צריך לעקוב אחריו כדי להבין.

אבל בשאלה המרכזית, האם א שרע הוא גורם חיובי שצריך לטפח ולהכווין, או ג'יהאדיסט חסר תקנה שיש להרוג - יש את כל הסיבות לחשוב שהאפשרות הראשונה נכונה.

את זה ישראל לא הבינה. מול הקו העקבי והברור שא שרעא הוביל, אנחנו נקטנו כלפי במדיניות מבולבלת. חודשים ניסינו לשכנע את העולם שהוא "מחבל בחליפה". בשבועות האחרונים התהפך המסר ו-א שרע קיבל יחס של פרטנר פוטנציאלי לשלום. שלשום, אחרי המראות הקשים מסווידא, שוב נזכרנו שהוא בעצם טרוריסט. נראה שפשוט לא מבינים אצלנו מי האיש.

היוזמה השגויה של ישראל

כאן לא נגמרות הטעויות הישראליות. שכן גם בצה"ל וגם בדרג המדיני לא הפנימו את מגבלות הכוח. לתפוס שטחים שולטים בסוריה זה מצוין. לקבוע חד צדדית קו פירוז מדרום לדמשק עוד איכשהוא מובן. אבל להתחייב מראש שנגן על הדרוזים במרחק 100 ק"מ מהגבול? איך בדיוק? כל מי שעיניו בראשו ידע שלא נוכל לעמוד בכך.

יתירה מכך, לפחות לדברי השר לשעבר סלח טריף, ממנהיגי העדה הדרוזית, הם כלל לא ביקשו שישראל תתחייב להגן על אחיהם בסוריה. זו הייתה יוזמה ישראלית.
והיא הייתה יוזמה שגויה. גם מפני שלא חסרות לנו צרות משלנו, וגם משום שאין שום סיכוי לצאת בראש נקי מהסכסוכים הפנימיים בין העדות ובתוך העדות בסוריה.
כי ככל הידוע כרגע, העימות האחרון בין הבדואים לדרוזים בהר הדרוזים, פרץ דווקא בגלל מעשה חטיפה מצד האחרונים. היה עלינו לתת ערבוּת מראש לפרובוקציות כאלה?! בוודאי שלא. הוסיפו לכך, שבקרב הדרוזים  בסוריה חלוקות הדעות בנוגע למשטר החדש.

לא מעט מראשי העדה שם דווקא רוצים לעבוד בשיתוף פעולה עם א שרעא. מדוע אנחנו צריכים להיכנס ביניהם? כידוע, המסורת הדרוזית היא נאמנות למדינה הריבונית שבתוכה הם החיים. זו הסיבה שהעדה הדרוזית היקרה מוסרת את נפשה מעל ומעבר למדינת ישראל. לחברה היהודית יש הרבה מה ללמוד ממנה בהקשר הזה.

אבל בנוגע לדרוזים בסוריה, דרך המלך הייתה לתת להם להסתדר עם שרעא. מה בדיוק הרווחנו מהניסיון לתקוע טריז בינו לבינם?

התשובה היא שרק הפסדנו. בגלל מדיניות כוחנית מדי, ישראל דחקה את נשיא סוריה לאיים הלילה בפעם הראשונה במרומז במלחמה עם ישראל. אחרי שהשמדנו בלי סיבה את המטכ"ל שלו, והפצצנו את ארמון הנשיאות שלו, לא הותרנו לו ברירה. למעשה, סיפקנו לו בדיוק את שדיקטטורים אוהבים: אויב חיצוני להתאחד מולו.
כי מה מן הסתם אומר לעצמו האזרח הסורי אחרי הימים האחרונים? "בזכות ישראל אמנם הצלחנו להעיף את אסד. אבל מתברר שהיא אכן מדינה כוחנית ואלימ,ה כמו שאומרים עליה. איזו סיבה הייתה לה להשבית את שידורי הטלוויזיה הסורית אתמול?".

כעת, אם היה בדל ראייה שא שרעא שולח את אנשיו במכוון להרוג את הדרוזים, אולי הייתה הצדקה לפעולות הישראליות. אבל אין כזו. כל הסימנים מלמדים שהנשיא הסורי הוריד את כוחותיו דרומה להר הדרוזים דווקא במטרה לעצור את ההתנגשות בינם לבין הבדואים. כלומר לעשות את מה שמצופה משלטון מרכזי במדינה שסועה.

אך מה עשתה ישראל? גם הפציצה את כוחותיו אבל גם דרשה ממנו להגן על הדרוזים. כיצד יצליח במשימה אם אנחנו גם משפילים אותו לעיני אומתו ואנשיו, וגם נוטלים ממנו את האמצעים לעשות זאת?

כך שבשורה התחתונה, ישראל פועלת נגד האינטרס של עצמה, גם ביטחונית וגם מדינית. מאז א שרע תפס את התפקיד ועד אמש הושיט לנו יד לשלום. אנחנו אלה שבעטנו בה. זו האמת המרה.

לאפס את המדיניות

ייתכן שעוד לא מאוחר. אם יש הנהגה בירושלים היא צריכה להתעשת ולאפס את המדיניות. להבהיר לא שרעא שלא תאפשר לטבוח בדרוזים, אך בה בעת להבהיר לדרוזים שעליהם להגיע לדו קיום עם השלטון בדמשק. איננו יכולים לערוב לשלומם.
בה בעת, ישראל חייבת לרסן את הפעלת הכוח מול סוריה. כשיש איום ביטחוני, כמובן שחובה לפעול. אבל, כל עוד א שרע לא נוקט בפעולות נגד ישראל – והוא לא עשה זאת בשמונת חודשי שלטונו – אין שום סיבה שאנחנו נדחק אותו להפוך להיות אויב שלנו.

כי האינטרס הישראלי הוא שבסוריה יהיה שלטון מרכזי. כאוס רק ישחק לידי איראן וארגוני הטרור. מעבר לכך, כאמור, במדיניות חכמה אפשר לקרב את א שרע ולהעלות אותו על מסלול ההסדרה עם ישראל. אבל זה יקרה אם נפעל מהראש ולא מהבטן.