לישראל יש הזדמנות חד־פעמית לשלום עם סוריה - במחיר זול

זו תהיה השבת הרביעית ברציפות שבה ייפגשו נציגי איראן וארה"ב, במאמץ לקדם הסכם שיבלום את תוכנית הגרעין שלה. כל מפגש כזה, וכל הצהרה של טראמפ בנוגע אליו, מטלטלים את מצב הרוח בישראל באותה עוצמה שבה הנשיא האמריקני הקריס את הבורסה האמריקנית ואז החזיר אותה לחיים.

בכל הנוגע לאיראן, נכון לכתיבת שורות אלה טראמפ חוזה הסכם קרוב. "אני חושב שתתבצע שם עסקה, זה יקרה. בלי שנצטרך להתחיל להטיל פצצות בכל מקום", השפריץ אופטימיות סביבו בתחילת השבוע.

טראמפ אמר זאת אף שמוזיקת התדרוכים בשני הצדדים לאחר המפגש השלישי היתה פחות נלהבת מאשר קודם לכן. יממה אחרי שדיבר, השר רון דרמר הצהיר כי הוא בטוח שטראמפ "לא יגיע להסכם גרוע". ודרמר יודע היטב מה קורה. כלומר, אפשר להוריד את מפלס הפאניקה.

כך או כך, על סמך מה שאומר גורם אמריקני שבקיא מאוד במתרחש, שום דבר עוד לא נגמר. ההכרעה הסופית של טראמפ עוד לא התקבלה, ובימים אלה אפשר להשפיע על החלטתו. במילים אחרות, במקום להיות פאסיביים ולראות מה יולידו השיחות עם האיראנים, ישראל - ולמעשה כל מי שמבינים את ההשלכות הנוראות של הסכם גרוע עם איראן - צריכים עכשיו לשאת את קולם ברמה.

טראמפ הוא בלי ספק פיל דוהר, אבל לפיל יש אוזניים גדולות וחוש שמיעה מפותח במיוחד. הווה אומר, הנשיא והבית הלבן שלו קשובים לקולות שיעלו מהשטח, ודווקא מקרב המחנה התומך בהם. בהקשר הישראלי, זה אומר ששרים, חברי כנסת, מומחים, התקשורת וכל מי שמבינים דבר או שניים בסוגיית איראן צריכים להתבטא. אפשר בעברית, רצוי עוד יותר באנגלית.

אלה ימים גורליים, אך השאלה כיצד ייפול הגורל תלויה גם במה שייאמר במהלכם מחוץ לחדרי המשא ומתן.

לנגב חומוס בדמשק

"עדיף שלום קר ממלחמה חמה", אמר רה"מ נתניהו בנאום החופשי שנשא בכנס JNS ביום ראשון בערב. הופעות מסוג זה שלו נהיו נדירות. מלבד הכנסת, שם הוא חייב על פי חוק לשאת את דברו, נתניהו כמעט לא בא במגע עם מי שחולקים על דרכו.

"כאן זה קהל ביתי", אמר למאות שבאו לשמוע אותו בבית המלון הירושלמי. ואכן, בקרב הקהל הזה, יהודי־אמריקני ברובו, הוא לא ספג קריאות ביניים או פרובוקציות בעניין החטופים ומי שתופס עליהם טרמפ.

בסקירה בת שעה על ההיסטוריה של ישראל ומדינות ערב, נתניהו הסביר שיש ירידה עקבית במספר המדינות הנלחמות בישראל. "במלחמת העצמאות היו שבע. בששת הימים היו שלוש. במלחמת יום כיפור שתיים, ובמלחמת לבנון אחת", תמצת. הוא הסביר שניצחונות ישראל במלחמות שכנעו את מדינות ערב לעבור למסלולים הסכמיים, עד שכיום יש לנו למעשה אויבת אחת - והיא לא ערבית: איראן.

שלום עם איראן לא נמצא על הפרק, כמובן. לעומת זאת, המדינה שממנה בהחלט עולים קולות שלום מפתיעים ומעניינים היא סוריה. או נכון יותר לומר - סוריה במתכונתה החדשה, תחת שלטונו של אחמד א־שרע, שלפני כן נקרא אבו מוחמד אל־ג'ולאני. מאז הפיל בסערה ובהפתעה את שלטון האימים של אסד, השליט החדש של סוריה משגר בתכיפות איתותים שהוא מעוניין בשלום עם ישראל.

תנאי הפסקת האש ב־1974 הושגו אחרי מלחמה קשה בין שתי המדינות. כיום ישראל נמצאת במעמד להכתיב תנאים טובים בהרבה: הישארות צה"ל בכתר החרמון, מניעת פעולתם של מיליציות זרות וארגוני טרור בסוריה, והתחייבות סורית לא לבנות צבא שיאיים על ישראל, או לפחות הרחקתו מהגבול

המסר האחרון הועבר על ידי שני חברי קונגרס אמריקנים המקורבים לטראמפ, שביקרו בדמשק בשבוע שעבר. גולים סורים שפועלים בארה"ב הם אלה שארגנו את הביקור, כחלק מקמפיין שרק מתחיל לנרמול הקשרים בין אמריקה לבין "סוריה החדשה".

קורי מילס, חבר בית הנבחרים מפלורידה הנחשב מקורב לטראמפ, פגש את א־שרע, ולאחר מכן אמר כי הנשיא הסורי מעוניין להצטרף להסכמי אברהם "בתנאים הנכונים". מילס גם מסר לנשיא הסורי מכתב מטראמפ.

"אני אופטימי בזהירות, ומבקש לשמור על דיאלוג פתוח. בשלב מסוים גרמניה ויפן היו אויבות שלנו, אבל אנחנו חייבים להתקדם מעבר לזה אם אנחנו רוצים ייצוב... אמרתי לו: בוא נדבר חייל לחייל - המעבר משדה הקרב לממשל הוא מעבר קשה מאוד", סיפר מילס לכתבים.

על פי דיווח ב"בלומברג", הוא תיאר באוזני א־שרע את הציפיות של ממשל טראמפ, בתמורה להסרת הסנקציות המחמירות שהטילה ארה"ב על סוריה בתקופת שלטונו של אסד. לדברי מילס, חלק מהתנאים של ארה"ב יהיו שכל הנשק הכימי שנשאר בסוריה חייב להיות מושמד, וכן שהמדינה תצטרך לתאם יוזמות נגד טרור עם בעלות ברית אחרות של ארה"ב. כמו כן, סוריה החדשה תצטרך לספק ערבויות לישראל. על פי הדיווח, "בישראל לא סומכים על א־שרע ומתנגדים להסרת הסנקציות האמריקניות".

ואכן, האינסטינקט הישראלי הבסיסי הוא לדחות כמעט בביטול את קולות השלום העולים מדמשק. הן במערכת הביטחון והן בדרג המדיני שבים ומדגישים את שורשיו הקיצוניים והג'יהאדיסטיים של א־שרע, את השתייכותו האידיאולוגית הנמשכת לאחים המוסלמים, את החסות שקיבל מאל־קאעידה במשך שנים ארוכות, את הפיגוע שארגונו יזם נגד ישראל בעשור שעבר, את המשענת שלו באנקרה - רג'פ טאיפ ארדואן, את שלטון השריעה שהוא משליט בסוריה, ואת הטבח שביצעו אנשיו בעלאווים במערב סוריה. כל אלה הן עובדות שרירות וקיימות, בלתי ניתנות להכחשה.

"זה משטר ג'יהאד קיצוני. אי אפשר לסמוך עליו. ונגמר העידן של שטחים תמורת שלום. האזורים שצה"ל תפס הם חיוניים לישראל. לא נצא מהם בעתיד הנראה לעין. ובכלל, מי שעומדות מאחוריו באופן מלא הן טורקיה וקטאר", אומר גורם מדיני. בצד זה, יצוין כי שיח שקט כן מתנהל בין הצדדים בסוגיות ביטחון.

נוסף על כך, בצמרת המדינית יש ספקנות עד כמה שלטונו של א־שרע יציב. "האביב הערבי" במצרים, למשל, הראה שגם אחרי שנה וחצי - שלטון אסלאמי חזק יכול ליפול מהיום למחר. וסוריה, העשויה שבטים־שבטים, עדיין רחוקה מלהיות מאוחדת כפי שא־שרע חולם.

פלגים רבים במדינה לא מקבלים את מרותו. לא ברור עד כמה כוחותיו חזקים כדי ליצור שלטון מרכזי אפקטיבי. רק השבוע היו דיווחים על עימותים אלימים עם הדרוזים באזור דמשק. בהחלט ייתכן גם ניסיון להפיכת־נגד מצד העדות שמפחדות מהיום שבו א־שרע יהיה חזק ואז יבוא איתן חשבון. ההנחה שלהן, שמשפיעה על הערכת המצב בישראל, היא שהשליט - שכמובן לא נבחר, אלא מינה את עצמו - עדיין טרוד בביסוס ובהבטחה של שלטונו שלו.

במילים אחרות: נניח שישראל תגיע להסכם נפלא איתו - ביום שלמחרת שלטונו יקרוס. ואם כך - לשם מה נתכנסנו, ולטובת מה ומי ויתרנו? כך שיש סיבות רציניות לשלול הסכם איתו.

העם עם הג'ולאני

אלא שמנגד, יש גם לא מעט שיקולים חיוביים במאזן. מעבר למסרים המילוליים, א־שרע חסם כליל את העברות הנשק האיראניות לחיזבאללה. הוא עשה זאת ממניעיו שלו. פטרוניתו, טורקיה, היא יריבה היסטורית של איראן. ויש, כמובן, גם איבה ידועה בין הסונים לשיעים. א־שרע גם מבין שהמשך ההברחות יגרור את המשך ההפצצות הישראליות, בעוד השאיפה שלו, כאמור, היא לייצב את סוריה.
הוא גם נמנע משליחת כוחותיו או כוחות אחרים להתעמת עם ישראל. למעשה, הוא אפילו לא מסית נגדנו כפי שעשו השלטונות הערביים במשך דורות. גם פה לשליט הסורי יש את הסיבות שלו לנהוג כך. הוא כנראה מבין שסחורת ההסתה נגד ישראל כבר לא תופסת, ולא תאחד את הסורים סביבו. גם ברור לו שכל התגרות בישראל תסתיים במחיצה מוחלטת שלו בידי צה"ל. או בקיצור - זה לא שהנשיא החדש חובב ציון.

כאמור, שמו הקודם, שאותו אימץ במכוון, הוא אל־ג'ולאני, כלומר "איש הגולן". אין ספק שאם תיפול לידיו ההזדמנות לפגוע בישראל או לקחת ממנה שטחים - הוא לא יחמיץ אותה. אך יש דבר נוסף ששרע־ג'ולאני עשה לאורך השנים: הוא הלך בדרך עצמאית, שעליה היה מוכן לשלם מחירים ואף להסתכן בחייו.

ב־25 שנות פעילותו, הוא תמיד נשאר מוסלמי סוני נוקשה ואדם שנלחם למען סוריה. נראה שאלה עקרונות יסוד שהוא לעולם לא ייטוש. אך מעקב אחרי מסלול חייו מלמד שהאיש עבר התפתחות אישית ופוליטית שלא נובעת מאינטרסים ציניים עכשוויים. בהתאם לה, הוא גם ידע להגמיש את עצמו פוליטית ולהחליף נאמנויות.

לפני שנים רבות, כשהוא ואחרים לא דמיינו שהוא יהפוך לשליט סוריה, א־שרע אמר כי הוא מתחרט על ההצטרפות שלו לדאעש בשעתו. לטענתו הוא עשה זאת כאדם צעיר, בשנות ה־20 שלו, תחת ההשפעה של האינתיפאדה השנייה.

תהליך ההתפכחות הזה הוביל אותו לצאת נגד מי שהיה אביו הרוחני והפוליטי, ראש המדינה האסלאמית אבו בכר אל־בגדדי. השניים הפכו בהמשך ליריבים מרים, וכוחותיהם אף התנגשו זה בזה באלימות. בהמשך, אחרי שנים של שיתוף פעולה הדוק, הוא עזב גם את אל־קאעידה, אף כי במקרה זה היה מדובר בצעד סמלי בעיקרו.

מה שחשוב לענייננו הוא שמדובר באדם בעל יכולת להתאים את עצמו למצבים משתנים. דתי, אך פרגמטיסט. אותה גמישות פוליטית חתולית מגלה הנשיא הסורי מאז קיבל את המדינה בהפתעה. הוא אכן החליף את המדים בחליפה, ואת הציטוטים מהקוראן במסרים דיפלומטיים. הוא עושה זאת כחלק מהניסיון לאחד את סוריה, להסיר ממנה את הסנקציות, להזרים אליה השקעות ולכרות בריתות שיעזרו לו פנימית וחיצונית.

אלא שגם התהליכים האלה מעידים על כך שא־שרע־ג'ולאני אינו ג'יהאדיסט ראש בקיר, אלא מנהיג שקורא מפה ושמנסה לקדם את האינטרסים הכלליים של ארצו. מרגע שכבש את ארמון הנשיאות בדמשק, מחליפו של אסד מגלה עקביות בקו הזה. הוא סוג־של קיבל אחריות על ההרג ההמוני בעלאווים בחודש שעבר, ואמר כי מי שאחראי לו ישלם מחיר - גם אם מדובר באנשיו שלו. צעד אחר צעד הוא רוקם קשרים בינלאומיים, הן עם המעצמות והן עם העולם הערבי.

בקיצור, לנשיא הסורי יש עבר נורא, בלי ספק, אך מאז הגיע לאן שהגיע הוא מגלה יכולות מרשימות להתנהל באופן מותאם למצב החדש. כעת, לשיטתו, הסכם עם ישראל יכול לעזור לו. השאלה היא אם הסכם כזה יכול לעזור לנו. בהתאם לעיקרון הנ"ל של נתניהו - טוב שלום קר ממלחמה חמה - נראה שהתשובה חיובית, או לפחות מחייבת בדיקה רצינית.

הושט היד

לישראל יש הרבה מה להרוויח מהסכם עם סוריה. חייבות להיכלל בו ערבויות ביטחוניות נוקשות ביותר, כמובן, ומייד נגיע אליהן. אבל עוד קודם לכן, צריך לומר שגם אם נתנגד - נראה שהרכבת לא תחכה לנו. בארה"ב פועלות שדולות למען סוריה במתכונתה החדשה. ארגונים אלה לחמו במשך שנים למען דמוקרטיה בסוריה, אך עוזרים כבר עתה לשלטון החדש, אולי מתוך תקווה שאי־פעם יערוך שם בחירות חופשיות.

כמו כן, יש אינטרסים פוליטיים וכלכליים רבי־עוצמה להחזרת סוריה למשפחת האומות. בעולם הערבי, במערב, בטורקיה וגם באמריקה, למספיק שחקנים יש הרבה מה להרוויח מהלבנת חטאי העבר של א־שרע, בתמורה להתנהגות נאותה שלו בעתיד. קלושים הם הסיכויים שרק בגלל התנגדות ישראלית העולם יעצור מלכת.

יתרה מכך, מוטב לנו להגיע להסכם עם א־שרע עכשיו, כשהוא חלש וייאלץ לשלם מחיר גבוה, מאשר כשיהיה חזק פנימית, ביטחונית ובינלאומית ובמעמד לדרוש מאיתנו תמורות. במילים אחרות, כיום אנחנו יכולים לקבל הרבה עבור החזרת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי. בעתיד, ייתכן שהקהילה הבינלאומית תדרוש מאיתנו לעשות זאת בלי תמורה. או בקיצור - כיום אפשר לקנות הסכם שלום טוב במחיר מוזל.

שלישית, יש תחרות לא סמויה בין הכוחות היריבים בעולם הסוני על ליבו של א־שרע. סעודיה והאמירויות, המייצגות את העולם הסוני השפוי, מעוניינות לעזור לו. הן עדיפות עשרות מונים מהחיבוק הנורא שארדואן כבר מספק לו ושקטאר עומדת היכון להעניק לו. האינטרס הישראלי הוא למקם את סוריה החדשה במזרח התיכון החדש, וככל שהדבר ניתן - לא לאפשר לה ליפול כפרי בשל לידי המטורפים של האזור. כמו כן, יש גם להניח שהסכם פיוס בין סוריה לישראל יקל מאוד על לבנון להתקדם במסלול הזה.

אחרי שאמרנו את כל זה - ברור שישראל חייבת לדרוש ערבויות ביטחון מוחלטות, כמובן. ושוב, עכשיו יהיה קל הרבה יותר לקבל אותן. ב־1974 ישראל וסוריה חתמו על הסכמי הפרדת כוחות, שכללו בין היתר אזור חיץ, הרחקה של כוחות טנקים מהגבול והתחייבות סורית למנוע מעשי טרור, שנשמרה בדקדקנות במשך יובל. תנאים אלה הושגו אחרי מלחמה קשה בין שתי המדינות. כיום ישראל נמצאת במעמד להכתיב תנאים טובים הרבה יותר: הישארות של צה"ל בכתר החרמון, מניעת כניסה ופעולה של מיליציות זרות וארגוני טרור בסוריה, התחייבות סורית לא לבנות צבא התקפי שיאיים על ישראל, או לפחות הרחקתו של צבא כזה עשרות רבות של קילומטרים מהגבול.

א־שרע מבקש להפסיק את הפעילות של מטוסי חיל האוויר בשמי ארצו - דרישה שישראל לא יכולה להיענות לה. ייתכן שיהיו פערים נוספים, אבל על פניו, לא מובן מדוע ישראל מבטלת בהינף יד את היד המושטת אליה מצפון־מזרח ולא בוחנת את ההצעה ברצינות. אחרי הפלת הציר האיראני - הוצאתה של סוריה ממעגל האיבה הערבית כלפי ישראל תהיה עוד מכה על ראשה של טהרן.