אדלג על הניסיון לנסות ולהיכנס לתוך ראשו של גדי איזנקוט והמהלך הפוליטי שהוא מתכנן. כשלעצמי, אינני מסוגל להבין מה ההבדל בין להיות מספר 2 של גנץ, או של לפיד, או של בנט; או להוביל את כחול-לבן או את יש עתיד. אבל, כאמור, רצונו של אדם כבודו. איזנקוט הוא אדם ראוי, ערכי וטוב, גם אם פוליטיקאי לא מהמצוינים שיש כאן.
ואגב פוליטיקאים לא מצוינים. זוכרים איך - לא בעבר הרחוק מדי - היה מוסכם פעם על כולנו שהבעיה של הפוליטיקה הישראלית היא הפוליטיקאים הישראלים? איך שיווענו כולנו לאדם שהוא יותר מנהיג, ויותר מפקד, ויותר מורה דרך ואיש של חיבורים ופחות פוליטיקאי ממולח? ובכן, הימים האלה חלפו לבלי שוב, עושה רושם.
ואם תרצו - המשל על התקומה הפוליטית המסחררת של נתניהו, למול הקריסה המסחררת לא פחות של גנץ (בסקרים, בשני המקרים), הוא אינו רק עניין פוליטי, כי אם גם הזדמנות להצצה מעציבה במקצת לתוך הנפש של החברה הישראלית בימים הללו.
כי אחרי הכל - אין שני הפכים גדולים יותר מאשר בני וביבי בפוליטיקה הישראלית. האחד - נתניהו - ציניקן עד העצם, נרקסיסט, בעל תסביך משיחיות מובהק, ומי שהממלכתיות והראייה הרוחבית על גורלה של ישראל כשבט וכחברה רחוקים ממנו מרחק מזרח ממערב. אדם שפיו ולבו לא נפגשו זה הרבה מדי זמן, ובוודאות הפוליטיקאי הממולח ונעדר העכבות ביותר שאי פעם פעל כאן; והשני - גנץ - הנגטיב המושלם שלו: פוליטיקאי? רחוק מאד ממוכשר בתחום.
אבל מי שאין אדם בעולם שיטען ברצינות כנגדו שהוא ציניקן שמעמיד את טובת עצמו לפני טובת המדינה - גם יריביו יודעים זאת; בניגוד לנתניהו שהדשן שמזין את צמיחתו הפוליטית הוא סכסוך ומאבק פנימי וקטטות איומות בין המחנות בישראל, גנץ קורא לאחדות ופועל לשיתוף פעולה עם יריבים (כפי שהוכיח כשנכנס לממשלה בתחילת המלחמה), מתוך רצון לייצר חברה ישראלית אחת, מגובשת, ששותפות הגורל בין מרכיביה גדולה מהאיבה ביניהם.
והנה, לאחר 7 באוקטובר לנתניהו, לסגנונו ולניהולו היו 11 מנדטים בסקר הראשון שראיתי. גנץ עמד אז על 43 מנדטים. ובעברית: אחדות הייתה צוו השעה. שותפות ישראלית. מנהיגות של חיבורים ולא של פילוגים. פאסט פוורוורד להיום - נתניהו עם 30 מנדטים בסקרים וגנץ מרגיש את החום של אחוז החסימה בוער מתחת לרגליו.
מה ארע בשנתיים האלה? הישגים מרשימים לנתניהו? אין להכחיש. אבל גם: הקיטוב חזר, ובענק. מלחמת האחים של 6 באוקטובר כאן, ובעוצמת שיא. אסכולת נתניהו; האנרגיה החברתית והפוליטית והלאומית שלו שבו והשתלטו על המדינה. השפה של גנץ? מסריו המאחדים? הפוליטיקה האחראית - גם אם לא המבריקה שלו? סגנונו נעדר השטיקים והמניירות? אין לזה עוד ביקוש. העם רוצה ביבי.
וכשאני כותב ״רוצה ביבי״, אני מתכוון לכך שהוא רוצה את מלחמת ביבי-לא ביבי. הציבור מעדיף להתפלג - שוב, לאסוננו - למחנות רק ביבי ורק לא ביבי, והאלטרנטיבה שסימל גנץ - לה אין ביקוש. סכסוך טוב עדיף על פני אחדות. ממשלת ימין על מלא, או ממשלת בנט שכולה טלאים וכזבים פוליטיים - אלה הפנטזיות של כל אחד מהצדדים. אחדות? ממשלת הסכמה לאומית רחבה? את הרעיון הזה, שהיה כה מרכזי ב-8 באוקטובר, אפילו מוסכם על רבים, אותו נטשנו. כי עדיף מלחמה על אחדות. עדיף להיות צודק - לשיטתך - ולאכול את היריב, שהוא בכלל אחיך. לנקודה הזאת חזרנו.
ולכן, ההתרסקות של בני גנץ בסקרים אינה אירוע פוליטי בלבד; היא הרבה יותר מזה. היא עוד טיפה אדומה על נייר הלקמוס של פני החברה שלנו - שמלמדת לאן נושבת הרוח הפנימית הלאומית כאן, וגם לאן הולכות הבחירות הקרובות, וגם הממשלה הבאה: מה שהיה הוא שיהיה.
ואם מה שהיה פוליטית לפני 7 באוקטובר הוא מה שיהיה גם בבחירות ובהרכב הממשלה הבא (ינצח מי שיינצח), אזי דבר אחד ברור: לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר. והאדם היחיד שלמד מהאירוע הזה משהו לאומי עמוק - גנץ - הוא כרגע הסחורה הפוליטית הכי פחות מבוקשת בישראל. והבעיה אינה בו. היא בנו. והיא תתפוצץ בפנינו חברתית אחרי המלחמה; אני מקווה שאיש לא מדמיין אחרת. עם ישראל בחר בדרך נתניהו. ולאן מובילה אותנו דרכו ורוחו והמלחמה הפנימית סביב נתניהו - כולנו יודעים. כנראה שלאף אחד חוץ מלבני גנץ זה לא מזיז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו