אם כל הפסגות: היצירתיות של טראמפ דרושה כדי לרשום הישג

מחר תתקיים פגישת הפסגה השלישית בבית הלבן בין הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו מאז הושבע טראמפ לנשיא בפעם השנייה. ואולם, שני המפגשים הראשונים ביניהם לא התנהלו בהתאם לציפיותיו המוקדמות של ראש הממשלה, והעידו יותר מכל על סגנון התנהלותו שובר המוסכמות של טראמפ, שנגזר מנטייתו לאלתר ולפעול "מחוץ לקופסה".

כך, למשל, בביקורו הראשון בראשית פברואר 2025, הפתיע הנשיא את אורחו הישראלי (שהתכונן לדיון מעמיק בסוגיית איום הגרעין האיראני המחמיר) בהצגת תוכניתו השאפתנית לשיקומה של רצועת עזה בהובלתה של מעצמת־העל האמריקנית, תוך עידוד תושביה להסכים לפינויים למדינה שלישית.

חודשיים מאוחר יותר, בראשית אפריל 2025, נגרמה לנתניהו הפתעה נוספת, ונעימה הרבה פחות. לאחר שראש הממשלה קטע את ביקורו בהונגריה ונזעק לוושינגטון בדחיפות כדי לנסות ולבטל את רוע גזירת המכסים שהושתו גם על ישראל, הוא הועמד בפני עובדה מוגמרת, ודווקא בסוגיה האיראנית הרגישה והדחופה. שכן, לא זו בלבד שהנשיא ה־47 לא הבטיח לנתניהו דבר בסוגיית המכסים, אלא שהכריז במהלך מסיבת העיתונאים שקדמה לפגישתם על השקתו הקרובה של משא ומתן עם טהרן במטרה לכונן עימה הסכם גרעין חדש ומשופר.

מאז פסגת פברואר הסגרירית ועד להתוועדות מחר, פקד זעזוע טקטוני את הזירה. בעקבות הניהול המזהיר של המלחמה באיראן, נוצקו דפוסים חדשים של שיתוף פעולה מודיעיני, מבצעי ואסטרטגי בין ארה"ב לישראל, שתרמו לשדרוג ולהעמקת היחסים המיוחדים ביניהן, ושיקפו את העובדה שישראל הפיקה את מלוא הלקחים, לפחות במישור הצבאי, מהמהלומה הכואבת שניחתה עליה באופן מפתיע ואכזרי ב־7 באוקטובר.

המחלוקת על "סיום הלחימה"

נכון הדבר שלאחר עבודת מטה יסודית גובשו לבסוף הפרמטרים ל"עסקת וויטקוף השנייה", שלה הסכימו לכאורה הצדדים, לפחות באופן עקרוני. מצד שני, ומדובר בחלק מרכזי במשוואה, נדרשת עדיין לוליינות ניסוחית אקרובטית ברוח מזכיר המדינה המיתולוגי הנרי קיסינג'ר, כדי שניתן יהיה לרבע את המעגל ולטשטש מחלוקות יסוד באמצעות "עמימות קונסטרוקטיבית", שבפועל תדחה למועד מאוחר יותר את רגע האמת.

באופן ספציפי, טמון לב הבעיה בשאיפות מנוגדות בתכלית של ישראל ושל חמאס לגבי משמעות המושג "סיום הלחימה". בראייתו של נתניהו, המעוגנת בשיקולים ביטחוניים, אך בעיקר פוליטיים מובהקים, מדובר בסיום זמני של המלחמה או בהפסקת אש ל־60 יום, שתאפשר, אם הנסיבות יצדיקו זאת בעיניו, את חידוש האש עם תום פסק הזמן. במילים אחרות, לא זו בלבד שאופייה הזמני של הפוגת הלחימה, מבלי שישראל תתחייב לסיים את הקרבות ולהסיג את כוחותיה מכל שטח הרצועה, עשויה מבחינתו למנוע את פרישתם של שותפיו מימין מן הממשלה ואת פירוקה לאלתר - אלא שהיא תאפשר לו לשמר את יעדו הראשוני המוצהר, מיטוט חמאס וחיסולו המוחלט.

ואולם פרספקטיבה זו שונה מהותית מגישתו של חמאס, שאף שנתן את הסכמתו למהלך, יצק לתוכו מסכת שלמה של התניות וסייגים. לשורשי המחלוקת יש להוסיף ממד בעל חשיבות קריטית - שאיפתו של הנשיא להביא לשחרורם לאלתר של כל החטופים ולא לסכן עוד יותר את חייהם של חלקם, שגם אחרי חתימת ההסכם יישארו כלואים במנהרות התופת ברצועה. לעומת זאת, דווקא ישראל, שהפסוק שטבעו חז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה" אמור היה להיות נר לרגלי מנהיגיה, לא הפגינה, במהלך המלחמה הממושכת בעזה, וגם במהלך המיקוח על אודות תוכניות וויטקוף, את הרגישות המתבקשת לקידומה המואץ של מצוות פדיון שבויים.

לפיכך, אין לראות בהכרח במפגש מחר "פסגה לפרוטוקול" ולמצלמות בלבד (אם כי זהו תרחיש סביר לחלוטין). יש לזכור שטראמפ משתוקק מאוד להיות יזם השלום ואדריכלם של "הסכמי אברהם" המורחבים, ולהתייצב בטקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן כשושבינם ב־15 בספטמבר 2025. זה יהיה המועד שבו ימלאו חמש שנים ליום החתימה על "הסכמי אברהם" המקוריים. זו תהיה גם התממשותו של חלומו על אודות דומיננטיות אמריקנית במרחב כולו.

כדי לתרגם חלום זה למציאות ממשית, יש צורך בדיפלומטיה אמריקנית יצירתית במיוחד, שתנסה לגשר על הפערים באמצעות ערבויות חשאיות ונפרדות לצדדים (שלא מן הנמנע שיעמדו בסתירה זו לזו), שיעניקו להם את שולי התמרון והגמישות הנדרשים כדי להתקדם בנתיב ההסדר.