למרות העובדה שמצבה של מדינת ישראל השבוע טוב בהרבה מזה שהיה לפני שלושה שבועות, עדיין כגודל ההישג באיראן כך גודל ההחמצה. החמצה שמבטיחה את המערכה הבאה, העלולה להתרחש אפילו בקרוב. ואף שההישג באיראן גבוה מהציפיות המוקדמות של מתכנני המהלך, הפספוס נובע ממה שניתן היה להשיג ולא הושג. על הפרק עמד שינוי אסטרטגי שמתרחש רק כאשר מכריעים את האויב, כאשר לא מסתפקים בהנחתת מכה חזקה שמותירה את היריב חבול אבל מאפשרת לו להתאושש, מוזן במוטיבציה מוגברת.

בתחילת השבוע, באמצע המערכה הצבאית והמדינית, הסביר לי שר החוץ גדעון סער שהמתקפה הישראלית על איראן מסמנת שינוי גישה - חזרה למדיניות פרו־אקטיבית מול האויבים שלנו, מדיניות שחדלנו להפעיל שלא בצדק מאז מלחמת שלום הגליל ב־1982. ישראל חזרה למדיניות האקטיבית של הסרת איומים, אמר סער, והפנה למאמר של זאב ז'בוטינסקי "על האוונטוריזם". זו מדיניות שלדבריו מסמנת שינוי תפיסתי מהותי גם במערכת הביטחון, שהוא מחויב המציאות אחרי שנים של חשש מנטילת סיכונים וניסיון בלתי אפשרי לחשב עד הסוף את כל ההשלכות.

ז'בוטינסקי כתב את מאמרו ב־1932, מתוך ביקורת על ההנהגה הציונית דאז, שהכל היה בה מחושב, מעשי ונטול סיכונים, ולכן לא הוביל לכל תוצאה. ואכן, אף מנהיג ומדינה לאורך ההיסטוריה לא הצליחו לשנות מציאות ללא הפעלת מדיניות שניתן לכנות הרפתקנית־אוונטוריסטית. כזו שיוצאת לים כדי לתפוס רוחות - לא נשארת בנמל ובכך לא מגיעה לשום מקום. כזו שלא מתיימרת לחשב עד הסוף את ה"אנד גיים" ולקבל תעודות ביטוח בינלאומיות. זו בדיוק הרוח שכיכבה בעבר בבסיסי צה"ל בסיסמה "המעז מנצח". זהו הרעיון שאפיין את ראשית הציונות והקמת המדינה.

יותר מ־40 שנה שכחנו את התובנה הזו, וערב מלחמת 12 הימים אימצנו אותה מחדש, אבל בשלהי המלחמה נרתענו פתאום, שבנו לקרקע הבטוחה - המחמיצה. כבר ביום שקדם להפסקת האש התרבו הסימנים לכך שקצת נבהלנו מעצמנו. "גורמים מדיניים" לא הפסיקו לתדרך ולהבהיר שישראל רוצה הפסקת אש, כדי למנוע מערכת התשה. שלא לדבר על ההתבטאויות של ראש הממשלה ואחרים, שלפיהן ישראל אינה חותרת לשינוי המשטר האיראני.

נכון שאסור היה להיכנס לקרב התשה מול איראן, אבל הדבר נכון עוד יותר עבור מטורפי טהרן עצמם, כי כמה ימים נוספים שבהם היינו משמידים את עיקר מוסדות השלטון היו עושים את כל ההבדל. אולי מפילים את המשטר, אולי לא, אבל כן מכריעים את המלחמה באופן ברור - משדרים לעולם ששלטון האייתוללות על הקרשים. בכך היינו מכוננים סדר אסטרטגי חדש, שגם ירחיק את המלחמה הבאה. אגב, שורת התבונה חייבה ליצור רושם שאנחנו בהחלט הולכים על הראש של חמינאי, ולו כדי להפחיד את צמרת טהרן ולקדם את כניעתה.

כאילו היטלר נותר בברלין

עכשיו נקלענו למצב שהוא אמנם משופר בהרבה לעומת העבר, אבל בד בבד מבטיח את המערכה הבאה - גוזר עלינו מדיניות של סבבים מול טהרן. למי שהיה ספק בעניין הזה, באה ההתנהלות האיראנית מייד אחרי הכרזת הפסקת האש ופיזרה ספקות: הרטוריקה המאיימת והמתלהמת; ההבטחות לשקם ולחזור לתוכנית הגרעין; שני הטילים; הכתב"מים שהמשיכו להישלח לעברנו; הדיווח על משלחת צבאית איראנית בסין, שרוכשת מטוסי קרב מתקדמים. לכל זה לא הגבנו בגלל איומי דונלד טראמפ. התחלנו לא טוב.

במידה מסוימת מצבנו דומה למצבן של צרפת, פולין, צ'כוסלובקיה ואוסטריה, אילו בעלות הברית היו משחררות אותן מהכיבוש הנאצי אבל נמנעות מלהיכנס לגרמניה עצמה, מותירות את אדולף היטלר בשלטון. תארו לעצמכם עם מה המדינות הללו היו ממשיכות להתמודד.

ואפרופו ווינסטון צ'רצ'יל, שיש מי שאוהב לערוך איתו השוואות - בשלהי המלחמה ראש ממשלת בריטניה עשה הכל כדי לשכנע את הנשיא האמריקני החולה והתשוש רוזוולט שחייבים לעצור את האימפריאליזם הסובייטי. כי כבר בדרך לברלין דרס סטלין את פולין, הפר את ההבטחות לשותפיו והתחיל להקים את הגוש הסובייטי. תחת הכותרת "ניצחון וטרגדיה" מספר צ'רצ'יל בספר זיכרונותיו השישי עד כמה בשלהי המלחמה הוא התהלך כאבל בין חוגגים, מבכה את גודל ההחמצה של הרפיסות האמריקנית מול הדורסנות הסובייטית. בדיעבד הבינו כולם עד כמה צדק צ'רצ'יל, שטבע לימים את הביטוי "מסך הברזל" כדי לתאר את מה שניתן היה למנוע מלכתחילה אילו היו מציבים קיר ברזל נחוש מול סטלין.

יכול להיות שלבנימין נתניהו לא היו בתחילת השבוע די קלפים וכוחות כדי להתייצב מול הנוסחה הילדותית של דונלד טראמפ, שמנסה לכפות עלינו "פקס טראמפיאנה" בסגנון תוכנית ריאליטי. מעין התחלה וסיום סכריני ותלוש של מלחמה מול ציר הרשע ב־72 שעות. אבל בגלל חוסר היכולת להתמודד עם הלחץ אנחנו נמצאים עכשיו בספירה לאחור לקראת המערכה הבאה. ועדיין, האופן שבו ננהג יכתיב הכל. אם נפעל ברוח הפרו־אקטיבית שעליה מצביע גדעון סער, נתמודד גם עם ההחמצה של סוף המלחמה הנוכחית. אבל אם נחזור למנטליות הפחדנית שהשתררה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, נשוב גם לערב 7 באוקטובר על סטרואידים.

תוצאות הדשדוש

בעקבות הטור שכתבתי בשבוע שעבר, אשר בו הצבעתי על ההבדל התהומי בין המחץ בטהרן לדשדוש בעזה, התקשר אלי גורם צבאי בכיר למדי כדי למחות. לדבריו, צה"ל לא מוגבל בעזה, והקצב האיטי של התקדמות הכוחות מוכתב מהאופי חסר התקדים של מלחמה מעל לקרקע ומתחתיה, במטרה לכבוש ולטהר את השטח - בניגוד מוחלט לשיטת הפשיטות הכושלת, הקודמת. הוא לא חוסך ביקורת מהרמטכ"ל ומצמרת הפיקוד היוצאים, שלדבריו נכשלו בגדול, אבל הוא טוען שעכשיו המצב שונה: אלוף פיקוד הדרום אפילו דוחק בכוחות להאיץ את הקצב, רק שהגבלות מדיניות ואחרות מונעות פעולה באמת חופשית.

שמחתי על עצם העובדה שמישהו בצה"ל מתקומם כנגד ביקורת על נרפות וחוסר מחץ, זה כבר סימן של שינוי מנטלי. אבל, למרבית הצער, לא צריך היה את נפילת שבעת החיילים השבוע כדי לקלוט עד כמה אנחנו נכשלים מול חמאס. שלא לדבר על כך שהפער בין טהרן לעזה מחזק עכשיו קולות איוולת, שטוענים כי אנחנו לא מסוגלים לגבור על יורשי סינוואר וחייבים להיכנע להם.

דווקא השבוע צריך לשנן לעצמנו כי על רקע ההרתעה המסוימת שנוצרה מהפגנת העוצמה של צה"ל באיראן, אסור למצמץ מול חמאס. חייבים לשנות בעזה שיטה לכיוון בליץ 12 הימים, ולהימנע בכל מחיר ממה שמכונה עסקת חטופים. כי לא מדובר בעסקה אלא בכניעה אסטרטגית, כזו שבין היתר תמחיש עד כמה לא באמת השתנינו - אנחנו שוב נותנים אור ירוק לציר הרשע לבנות מחדש את כוח ההשמדה שלו.