נקודת מפנה דורית: הימים הבאים יהדהדו בהיסטוריה

להגיד "ימים היסטוריים" מתחיל להישמע קטן על האירוע. אנחנו חווים נקודת מפנה דורית. לא רק המזה"ת משתנה, אלא גם מערכת התפיסות שלנו לגבי עצמנו, לגבי כוחנו, לגבי עוצמתם המדומיינת של אויבינו, ולגבי העולם.

דברים שפקפקנו באפשרות שיקרו אי־פעם - קורים בקצב מסחרר. תקיפה כל כך משמעותית באיראן? תמיד זה היה בגדר "כל האופציות על השולחן". עמוק בפנים חשדנו שהאופציה הזו לא באמת על השולחן. קלף רטורי שמשמש את המשאים והמתנים העקרים, שנות דור שבוזבזו על מגעים ריקים, גישושים, הבנות, שיחות, ועידות, הסכמים, הפרות הסכמים ו"תנו צ'אנס לדיפלומטיה". אז האופציה מומשה, ויש סיכוי שלילה אחד בטהרן השיג יותר מאלף ניירות בחתימת אובמה ושות'. והכל קורה ביוזמה ובהובלה ישראלית מלאה.

ואולי נמשיך בזה שדברים שהקפידו לשכנע אותנו שהם לא סתם "בלתי אפשריים", אלא אפוקליפטיים, תרחישים שיש לשמור ליום הדין, ואולי אפילו "ברירת שמשון", כלומר פעולה התאבדותית - קורים. "הדרך סלולה לטהרן", נאמר לפי הדיווחים במטכ"ל בבוקר שבת. איזה משפט גאוני. פרצנו את הדרך העולה.

המשמעות היא שישראל לא רק שיקמה בהתמדה את ההרתעה שלה מאז פתחה במלחמת חרבות ברזל - אלא גם החריבה את כושר ההרתעה של האויבת הגדולה ביותר שלה. העולם רואה את משמרות המהפכה עם המכנסיים למטה. גם הפרוקסיז מסתכלים.

המשמעות היא שישראל לא רק שיקמה בהתמדה את ההרתעה שלה מאז פתחה במלחמת חרבות ברזל - אלא גם החריבה את כושר ההרתעה של האויבת הגדולה ביותר שלה. העולם רואה את משמרות המהפכה עם המכנסיים למטה. גם הפרוקסיז מסתכלים.

צריך לזכור את הדבר הזה בכל פעם שעושים ספירת מלאי מי קיבל ומי עוד לא קיבל אחריות. יש עוד דרך "לקבל אחריות" על מחדלים, והיא לא עוברת בהכרח בחרקירי פוליטי או בכוננות ספיגה לסעיף המסקנות האישיות בדוח ועדת חקירה.

זה משמעותי מאוד בהקשר של 7 באוקטובר, כי אם לשפוט לפי ההצהרות של בכירי הצמרת הביטחונית לשעבר, ושל השחקנים האופציונליים שחגים בייאוש כעופות דורסים בשמי המגרש הפוליטי, כל מה שקרה עד כה לא היה קורה. כמה פעמים שמעתם מהם באולפנים ובהפגנות משפטים כמו "זה הזמן לעצור", "אפשר לנצח אותם גם בפברואר", "לצה"ל יש נקודת יציאה", "איפה האסטרטגיה"? עם הגישה הזו, לא היינו חוזים בנפילת חיזבאללה, לא בהשמדת הנהגת חמאס, לא בחיסול הצמרת הצבאית של האייתוללות, לא בהחזרה מוחלטת של כל המרחב האווירי ואולי אף הקרקעי - מרפיח ועד חודיידה ואספהאן - לשליטה ביטחונית מלאה של ישראל.

הרמטכ"ל אייל זמיר, מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר, ראש אמ"ן האלוף שלומי בינדר, ראש המוסד דדי ברנע - שמות שייכנסו לפנתיאון. אני מכניס לרשימה הזו גם את רא"ל (מיל') הרצי הלוי, שהחזיר את צה"ל לעצמו וניצח על תמרונים קרקעיים מבריקים. צומחת לנגד העיניים אליטה ביטחונית עם דנ"א חדש. אז לקבל אחריות - ביטחונית ומדינית - זה אומר להשאיר מציאות אסטרטגית חדשה לישראל, שמתקנת מן היסוד את כל הליקויים התפיסתיים ששיתקו אותנו מול האיומים הקיומיים. וזה בפירוש מה שהתחיל עם התמרון הקרקעי בעזה אי־אז בנובמבר 23', ומגיע לשיאו בימים אלה עם התמרון האווירי הבלתי פוסק בשמי טהרן.

השאלה היא כזו: האם זה לגיטימי היום, בתנאים שנפתחו, לדמיין עולם בלי משמרות המהפכה של איראן? לשחרר סוף־סוף את ישראל ואת המרחב כולו מרודנות הטרור והארס האיומה הזו, שמזימות ההרג שלה מטמטמות את העולם יותר מדי זמן? ובעצם, האם מותר לדרוש את זה מההנהגה המדינית והביטחונית של ישראל? זו תהיה קבלת האחריות הגדולה מכולם, בעולם שבו שוב אין מנהיגים בעלי חזון ואומץ לקבל אחריות אמיתית לגורל העולם. תרצו או לא - עיני העולם נשואות לירושלים, אל נתניהו. אכן, ימים היסטוריים. הימים הבאים צריכים להדהד בהיסטוריה אף יותר.