בזמן שישראל מתלבטת לגבי "היום שאחרי" ברצועת עזה, ולקראת כינוסה של ועידה צרפתית-סעודית בשבוע הקרוב, ממשיכה סוגיית הפליטים הפלשתינים לזכות כבר עשרות שנים ליחס חריג, מעוות ומסוכן. מדובר באנומליה משפטית ומדינית שאין לה אח ורע בזירה הבינלאומית, שכל מטרתה להחריף ולקבע את הסכסוך.
תושבים ברצועה בוזזים סיוע הומניטרי//רשתות ערביות
שורש הבעיה טמון באונר"א – סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים פלשתינים, שהוקמה בשנת 1949. בניגוד לנציבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR) המטפלת בכל יתר אוכלוסיות הפליטים בעולם לפי אמנת הפליטים מ-1951, אונר"א אימצה הגדרה ייחודית וגמישה לפליטות הפלשתינית: כל מי שהתגורר בארץ ישראל בין יוני 1946 למאי 1948 ואיבד את ביתו – וכן כל צאצאיו עד קץ הדורות – נחשב לפליט. כך תפח מספר הפליטים הפלשתינים מכ-700 אלף בשנת 1948 ליותר מ-5.9 מיליון כיום.
לפי הסטנדרטים העולמיים המקובלים, רק כ-7,500 איש שחיים כיום עונים בפועל על ההגדרה המקובלת לפליטות – כלומר, פי אלף פחות מהמספר שמקדם האו"ם. אין תקדים לעיוות כזה בטיפול בפליטים בשום מקום אחר בעולם.
השלכותיו של עיוות זה מרחיקות לכת. הגדרת הפליטות החריגה של אונר"א משמרת תודעת קורבן, מזינה תקוות שווא ל"שיבה", שמשמעותה למעשה חיסול המדינה היהודית, ומעמיקה את הסירוב הפלשתיני להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. לא מדובר במדיניות הומניטרית – אלא בכלי פוליטי שמנציח את הסכסוך.
התוצאה בפועל היא מצב אבסורדי: בירדן, כ-2.4 מיליון פלשתינים– אזרחים לכל דבר – ממשיכים להיחשב לפליטים. ביהודה, שומרון ורצועת עזה, יותר מ-2.5 מיליון איש חיים תחת שלטון עצמי פלשתינים, בשטח שהם עצמם מגדירים כפלשתין– אך עדיין מסווגים כפליטים ממנה. בלבנון ובסוריה, רבים מהפלשתינים הרשומים כבר עזבו את המדינות האלה, וחלקם אף קיבלו אזרחות במדינות אחרות – אך אונר"א ממשיכה לכלול אותם ברשימותיה, מבלי לעדכן את הנתונים.
שום קבוצת פליטים אחרת בעולם אינה זוכה ליחס דומה. לפי הסטנדרט הבינלאומי, מעמד פליט אינו עובר אוטומטית בירושה, והוא פוקע עם קבלת אזרחות. אבל כשמדובר בפלשתינים, אונר"א מעניקה מעמד פליט אוטומטי גם לדורות הבאים – בלי קשר לתנאים הספציפיים, למקום המגורים או למעמד המשפטי. זוהי מדיניות ייחודית, המנוגדת לכל נורמה בינלאומית.
בזירה הבינלאומית עשתה באחרונה ארצות הברית צעד חשוב כשחדלה לממן את אונר"א, אך בכך אין די. כדי לקדם חזון אמיתי של מזרח תיכון חדש ובטוח, עליה לנקוט צעד נוסף: לגבש עמדה רשמית שלפיה רק מיעוט זניח מהפלשתינים הרשומים כיום כפליטים אכן עומד בסטנדרטים הבינלאומיים. כל השאר הם אזרחים במדינות שונות או תושבים תחת שלטון עצמי, ואינם צריכים להיחשב לפליטים.
יש מי שיזהיר, בארץ ובעולם, שפעולה כזאת תכניס מימד של חוסר יציבות. אך האמת היא שהמדיניות הנוכחית, זו שהעניקה לאונר"א מונופול על הגדרת הפליטות הפלשתינית, היא זו שהמיטה אסון על האזור: במשך 75 שנה היא חיזקה את הקיצונים, תיחזקה את נרטיב "השיבה" הפלשתיני, והרחיקה כל סיכוי לפיוס. הגיעה העת למסגרת חדשה – המבוססת על אמת, שוויון וחתירה לפתרון בר-קיימא, ולא על שימור פיקטיבי של הבעיה.
אם הקהילה הבינלאומית באמת חפצה בשלום – עליה להכיר בכך שסטטוס פליט לא נועד לשרת אג'נדה פוליטית. הוא נועד להגן על מי שבאמת זקוקים לכך. למען השלום, הצדק, ועתיד המזרח התיכון כולו – הגיע הזמן לשים סוף למיתוס הפליט הפלשתיני.
הכותב הוא עמית במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית ומחבר משותף של הספר "שיבה באוקטובר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו