חילוקי הדעות עם ממשל טראמפ לגבי עזה, החות'ים, איראן וסעודיה הם חדשות טובות לישראל. אלמלא היו קיימים - היה מקום לדאגה עמוקה. העימות הנוכחי מול הממשל בוושינגטון הוא אירוע חיובי, שבנסיבות הקיימות אין מקום להצטער עליו. להפך - לנוכח עמדותיו הנוכחיות של טראמפ בשורת נושאים שנוגעים לנו, היה זה מדאיג מאוד אם לא היו מחלוקות, ואם ישראל היתה משלימה עם העמדות המעודכנות של טראמפ ונמנעת מלעמוד על שלה בעניינים שחיוניים לביטחונה ולקיומה.
האם כשעל הפרק אולי נמצא הסכם גרעין גרוע עם איראן, ישראל צריכה לבלוע אותו ולהעדיף על פניו את "היחסים עם ממשל טראמפ"? האם כשהסעודים עומדים לקבל "כן" אמריקני לכור גרעיני לצרכים אזרחיים, ללא נורמליזציה עם ישראל - תנאי שאפילו הממשלים הדמוקרטיים, הלא בהכרח ידידותיים לנו, התעקשו עליו - ישראל צריכה להשפיל ראש בהכנעה? האם כשלפתע, ללא תיאום, רגע אחרי שנתב"ג רעד מהדף טיל חות'י, ארה"ב מודיעה שתחדל להפציץ את החותים - אנו אמורים פשוט להתעלם מכך?
ובעיקר־בעיקר - עזה. ראו מה אמר רק לפני ימים אחדים הרמטכ"ל זמיר, שאינו מזוהה פוליטית, על חיוניות התמרון הקרקעי שמתוכנן שם: "אין ברירה אחרת. זה צו השעה", הסביר. "כך זה יביא את החטופים. אנחנו נכריע אותו. אין אפשרות ל'הכל תמורת הכל' (עסקה כוללת). חמאס לא באמת מתכוון לזה, הוא רוצה לשרוד ומורח זמן. בראש מעיינינו להביא את החטופים. נעשה זאת הפעם, וזה לדורות".
האם כשהמערכה המתמשכת בעזה - שכרגע אין חיונית ממנה לביטחוננו, וכן, גם לביטחון החטופים ולסיכוייהם - מפריעה לטראמפ בתוכניותיו, או לקצב שלהן, אנו צריכים להתחשב בכך?
ללמוד לומר "לא"
עם כל הכבוד ליחסים עם ארה"ב - והם אכן חשובים מאוד - חשובים אף יותר, עד כדי חובת עימות אם צריך, עניינים שנוגעים לביטחון של כל אחד ואחד מאיתנו, אפילו אם בבית הלבן יושב טראמפ , מגדולי ידידינו, שהיום מתחשב בנו הרבה פחות. כך, אגב, הוא נוהג בקדנציה השנייה שלו עם עוד בעלות ברית של ארה"ב.
נתניהו צבר מיומנות במריבות ובחיכוכים סביב אינטרסים חיוניים לישראל, עם ממשלים דמוקרטיים לא ידידותיים, ונשאר בחיים. המבחן הנוכחי שלו/שלנו קשה יותר, אבל חייבים לעמוד בו וללמוד להתנהל בחוכמה, תוך מחלוקת, גם עם ממשל רפובליקני אוהד ואוהב ישראל.
בראש הממשל עומד נשיא לעיתים כוחני ולעיתים דורס, שאמנם עד כה היטיב עימנו כפי ששום נשיא אמריקני לפניו לא עשה - אך בכל זאת, גם מול נשיא כזה אי אפשר ללא קווים אדומים. ישראל צריכה ללמוד לומר "לא". לא רק לממשלים דמוקרטיים בעייתיים, אלא גם לממשל רפובליקני שמחבק אותה. כי בלי ה"לא" הזה, והמחלוקות החיוניות והמתבקשות הללו, החיבוק הזה יהפוך עד מהרה לחיבוק דוב.