מפגן הכוח של חמאס מחייב הסבר - וזה מי שצריך לספק אותו

מתווה שחרור החטופים בשלב הראשון שלו נמצא בעיצומו, לאחר חמישה עשר חודשים של מלחמה, הפעלת עוצמת אש וכתישה של צה"ל על רצועת עזה.

נכנסנו למתווה שחרור החטופים, כאשר לאורך כל החודשים האחרונים שלל דוברים מבכירי צה"ל ובכירי הדרג המדיני הסבירו כי החמאס רוסק ופורק מאירגונו הצבאי ומרבית יכולותיו, והוא מאבד את דעת הקהל המקומית.

לאורך החודשים האחרונים נבנו מנופי לחץ על ידי ישראל ברצועת עזה בדמות סגירת מעבר רפיח, שליטה על ציר פילדלפי וביתור רצועת עזה לרוחבה בציר נצרים, ומניעת מעבר תושבים חזרה לצפון רצועת עזה. שני המנופים הראשונים הוסרו השבוע.

מתווה שחרור החטופים הוא יותר מנדרש, הגם שניתן היה וצריך היה ליישמו מוקדם יותר. אך התמונה שנגלית בשבועיים האחרונים, בהיעדר רצון והחלטה ישראלית לדון ב"יום שאחרי" החמאס ברצועת עזה, היא של חמאס, ריבון בלעדי ברצועת עזה, מנצל כל פעימת שחרור חטופים למופע הצגה של משילות וחיזוק האחיזה בשטח. יכולתו לארגן ולשמור על סממנים חיצוניים (מדים, רכבים מצוידים ומזוודים, צילום, דגלים, שיטור ועוד) לצד מפגני הכוח של רכביו הצבאיים ואנשיו על מדיהם וכלי הנשק רחוקה מתיאור של ארגון שאיבד את כיוונו ויכולותיו.

אגב, איך אחרי כל הכתישה והלחץ הצבאי, כשרצועת עזה מבודדת לחלוטין מכל קשר חיצוני, מצליחים בתוך ימים להוציא סדר כזה של כוחות וציוד, גם בכמות וגם במצב כזה? קשה להבין את זה, וזה בעיקר מחייב הסבר ממפקדי צה"ל – משהו שלא שמענו עד כה. מדובר בארגון שאיבד את הפיקוד והשליטה, ארגון שפורק מנכסיו, ובכל זאת מצליח להציג תמונה של חוסן. את תמונת הניצחון שחיפשנו במלחמה נגד החמאס בעזה, כנראה נצטרך לחפש במקומות אחרים. החמאס עומד איתן, וככל שעובר הזמן ומתווה שחרור החטופים מתקדם, כך אחיזתו ושליטתו בשטח רק מתהדקת.

החמאס, שהתגלה כנושא ונותן קשוח במשא ומתן לשחרור החטופים, ידע לנצל את המצב לטובתו. נראה כי התעקשותו על עקרונות חלוקה לפעימות שבועיות על פני 42 יום ושחרור מנופי הלחץ הישראלים (פתיחת מעבר רפיח וביטול הביתור בציר נצרים) בנקודת זמן קרובה יחסית לתחילת המתווה, הייתה מתוך מטרה להחזיר לעצמו את השליטה והאחיזה בשטח, להחזיר מאות אלפי עזתים לצפון רצועת עזה ללא תנאי מחיה בסיסיים, אך כשכפ"צ אנושי שיקשה על צה"ל לחדש את הלחימה בצפון רצועת עזה ובכלל.

הניסיון של ישראל להכתיב כעת תנאים של שחרור החטופים בפעימות הבאות הוא בבחינת ניסיון "לחתוך הפסדים". הגם שנעשה במסווה של הסרת איום פיסי על החטופים מפני המון משולהב שיכול לאבד שליטה (וזה מהלך מתבקש ומוצדק), הוא בעיקר ניסיון למנוע מהחמאס את "הצגות הניצחון" שמשרתות אותו למטרותיו הפנימיות, אך בבוא היום גם כלפי ישראל.

שחרור החטופים, גם כשיושלם השלב השני וכולם יחזרו הביתה, לא יהיה תמונת ניצחון. השחרור הוא צו מוסרי וצורך לאומי כתוצאה מהפקרות ומחדל מהגדולים שידעה מדינת ישראל. אסור שנשלה את עצמנו וחשוב שנזכור את המחיר, את הזמן שעבר, את אלה שיכלו לחזור חיים ולא ישובו.

אנחנו מדינה וחברה שמחפשים נקודות אחיזה של אופטימיות, של שמחה, של התרגשות, של בחירה בחיים, אך בל נטעה – אלה לא יקהו את שעברנו ב-7 באוקטובר 2023. ולכל מי שהסביר לנו כי "ניצחנו את החמאס" (שר הביטחון כ"ץ בימיו הראשונים לכניסתו לתפקיד), או כי "החמאס פורק מגדודיו ויכולותיו" (הרמטכ"ל), אני מקווה שהתמונות מרצועת עזה גורמות לו לחשוב שוב על תיאוריו ולשאול את עצמו: היכן טעינו ובעיקר איך ממשיכים מכאן? ואיזו מציאות תישאר ברצועת עזה ביום בו נחזיר את אחרון החטופים ארצה? מפגני היח"צנות והכוח של החמאס מותירים הרבה חומר למחשבה.

---

תת-אלוף (מיל) צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי