בקשת התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, היא "תרחיש יום הדין" שהמערכת הישראלית חוששת ממנו כבר עשור וחצי. הבקשה כמובן מופרכת מכל היבט שהוא. אין ולא היה רעב בעזה, אין מדינה בשם "פלשתין" ואין לה גבולות או טריטוריה. וגם אין לבית הדין שום סמכות כלפי ישראל ומנהיגיה, שהרי כמו ארה"ב, רוסיה, סין ועוד מספר מדינות, מעולם לא הצטרפנו ל"אמנת רומא".

אם לא די בכך, ההודעה "המאוזנת" של התובע, כרים חאן, שלגמרי במקרה מצא כביכול ראיות, בעת ובעונה אחת, גם נגד מנהיגי ישראל וגם נגד רוצחי חמאס, על אותם פשעים, מלמדת שלא מדובר במשפט אלא בפוליטיקה. וכל מי שמכיר ולו במעט את ה-ICC יודע שהמוסד עוסק בפוליטיקה בינלאומית בכל רגע ורגע מאז שנוסד.

הסיבה לכך היא שבלי לגיטימציה בינלאומית אין לבית הדין זכות קיום. מדינות העולם יפסיקו לציית לו אם יפגע באינטרסים הליבתיים שלהן. מסיבה פשוטה זו מנהליו לכל אורך השנים, היו רגישים ללחצים וביקורת מבחוץ, ונזהרו שלא לנקוט פעולות שעלולות להרגיז מדי כוחות חזקים מדי בעולם.

העיוות היסודי הזה של בית הדין הוא גם מקור התקווה שההתפתחות החמורה שקרתה היום, תיבלם. שכן השלמה של מדינות העולם החופשי עם בקשת המעצר של ה-ICC, משמעותה הכפפת הערכים הבסיסיים של האנושות, לברבריות של חמאס. לשם ביידן, שולץ וסונאק רוצים לקחת את העולם?
הרי כל מי שעיניו בראשו יודע שבעולם של היום חוקי המלחמה - שישראל נוהגת על פי הם לעילא ולעילא, בעוד חמאס מנצל אותם באופן השפל ביותר תוך פגיעה אנושה בעזתים ובישראלים גם יחד – קושרים דווקא את ידי המדינות הנאורות. לכן, כל מדינה דמוקרטית שלא תזעק זעקה מרה נגד החלטת התובע, פוגעת בערכי היסוד שלה עצמה.

ישראל נוהגת לפי חוקי המלחמה וחמאס מנצל אותם

כלומר הבעיה היא ממש לא רק של ישראל אלא מבחן לעולם החופשי כולו. תגובתן של גרמניה, בריטניה, צרפת, אוסטרליה, יפן וכמובן ארה"ב ילמדו האם בכוונתן להילחם על ערכיהן שלהן אל מול כוחות הרשע העולמי, או שמא להיכנע בלי קרב.

ומה לגבינו? אנחנו נמשיך להילחם, תוך שמירה על כבוד האדם – מושג שהעם היהודי הנחיל לעולם - כי אין לנו, לא ארץ ולא ברירה אחרת.