"במלחמה אין הסכמים": המשפט שהוביל לסיום היחסים בין גנץ לסער

שבוע חלף מאז הפיצול בין בני גנץ לגדעון סער, ושאלת צירופו של האחרון לקבינט המלחמה עדיין ניצבת לפתחו של ראש הממשלה נתניהו. "הימים הספורים", שנתן סער לנתניהו להכריע אם הוא מצרף אותו לקבינט המצומצם, או שסער וארבעת חברי סיעתו יפרשו מהממשלה, צפויים להסתיים לא מאוחר מחג פורים. בינתיים עושה נתניהו מאמצים להכניס את סער לקבינט, אך ללא הועיל.

לצד ההתעקשות של סמוטריץ' ובן גביר להיכנס גם הם לקבינט המלחמה אם יו"ר הימין הממלכתי יקבל את מבוקשו, דווקא ההתנגדות של גנץ מעוררת סקרנות. גנץ וחבריו מקפידים להלין על מידת יושרתו של נתניהו וחוסר האמון מולו, אך פרטים חדשים שהגיעו ל"ישראל היום" על המו"מ להקמת ממשלת החירום בימיה הראשונים של המלחמה שופכים אור על הפער בין ציפייה מתמדת של גנץ מנתניהו לעמוד בהסכמים הפוליטיים - בעוד הוא עצמו לא נהג כך מול שותפיו.

האינטרס של לפיד וגנץ הוא למנוע הקמת מפלגות נוספות, כדי לאפשר להם להיות מפלגות גדולות בגוש

לפי ההסכם בין שתי המפלגות (המחנה הממלכתי ותקווה חדשה) נקבע כי בכל כניסה לממשלה יקבל גנץ את התפקיד הבכיר ואילו סער יקבל את התפקיד השני בשיטת הריצ'רץ'. בניגוד לסעיף זה, בחר גנץ להעניק לאיזנקוט את המקום לצידו בקבינט המלחמה.

כאשר סער הציף בשבוע הראשון של המלחמה את זכותו למקום בקבינט המצומצם לפי ההסכם, השיב לו גנץ: "אין הסכמים במלחמה". בימים רגילים סער היה מתפלג כבר אז, אך ברור כי מבחינה ציבורית לא היה ניתן לעשות זאת. אז הוא בלע את הרוק, והסתפק בקבינט המורחב.

את הטענה "אין הסכמים במלחמה" לא היה מקבל גנץ מצד נתניהו. בהמשך קבל גנץ על כך כי בניגוד להסכם הקואליציוני עימו - בן גביר סיים את כהונת נציבת שב"ס. גם כעת, גנץ דורש לכבד את ההסכם ומצפה כי זכות הווטו שהפעיל נגד כניסת סער לקבינט המצומצם תכובד.

האמת, אפשר להבין את דרישת סער. הוא הצטרף לממשלה אך ורק בגלל המלחמה, ניסה להשפיע מהקבינט המורחב במשך חמישה חודשים, אך ללא הועיל. הוא מסרב להצעה לתיקים אחרים, ומוכיח כי כל רצונו הוא באמת להשפיע על האירוע שלשמו הוא נכנס.

הפוליטיקה של "היום שאחרי"

המושג "היום שאחרי" נוכח בחיינו בהקשר של רצועת עזה, אך גם בירושלים יש מי שחושבים על היום שאחרי - בפוליטיקה, מטבע הדברים, מי שבעיקר עוסקים בכך אלה מפלגות האופוזיציה והשחקנים שמתחממים על הקווים. ברקע הניסיון לבצע רפורמה משפטית והמלחמה בעזה, ברור כי זו היתה שנתה של החברה האזרחית - בעיקר של ארגונים מהצד הליברלי. יש כ־20 ארגונים כאלה, החל מיוצאי מילואים, דרך "אחים לנשק" ועד "בונות אלטרנטיבה" ו"תיקון 2024". רבים מהם נפגשים עם המפלגות, בדגש על יש עתיד והמחנה הממלכתי.

האינטרס של לפיד וגנץ הוא למנוע הקמת מפלגות נוספות, כדי לאפשר להם להיות מפלגות גדולות בגוש הליברלי, על כן ההערכה כי פעילים מספיק אטרקטיביים יקבלו שריון כדי לסכל בזבוז קולות.

באשר לשחקנים שמתחממים על הקווים, נראה כי המאבק שלהם יהיה על הקול של הימין הרך. סער נכנס ראשון למגרש, אך בנט, שקד, הנדל ואולי גם יוסי כהן עוקבים מבחוץ. ישנה תזה במערכת הפוליטית שלפיה כדי להקים ממשלת אחדות ולשבור מאבק דו־גושי בין נתניהו לגנץ או לפיד, על כל הכוחות בימין הליברלי - החל מישראל ביתנו, דרך הימין הממלכתי, בנט ושות' - להתאחד כדי להקים מסגרת גדולה שתהווה אלטרנטיבה שלטונית. הסיכויים לכך קלושים. יותר מדי אגו בקוקפיט.

בשמאל לא יאחדו כוחות ללא מחיר

ומה קורה בשמאל? התוכנית של יאיר גולן לכיבוש מפלגת העבודה, על שלל נכסיה ותקציבה השמן, מתקדמת יפה. מקורותיי טוענים כי סתיו שפיר, ששקלה להתמודד, התקררה. אפרת רייטן עוד מתלבטת, וגם שמו של האלוף (מיל') נועם תיבון נזרק לחלל האוויר, אך לא באופן רציני.

המוקש המרכזי הוא העובדה שאנשי מרצ לשעבר לא ממהרים לוותר לאנשי העבודה על המנגנון שלהם. הם רוצים תפקידים במוסדות הציוניים, שריונים, ולא מוכנים לאיחוד כוחות ללא מחיר. בכירים בממשלה מעריכים כי הכנסת תפוזר בראשית החורף הבא, וניפגש לסבב בחירות נוסף בדיוק בעוד שנה. מעניין אם עד אז נגיע כבר ליום שאחרי המלחמה.