אירוניית האורקל החלול: תומס פרידמן קורא לכפות על ישראל מדיניות כשהיא נאבקת לשרוד

למען האמת, לא היה צריך לחכות לפרסום האחרון של תומס פרידמן, איש "הניו יורק טיימס", כדי להבין במי מדובר. יצא שגיבור מעמד הנאורים שוב מפגין גאוותנות מערבית מהסוג האוריינטליסטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת - אף שזה מחופש לקולה של הליברליות הדמוקרטית.

האם צריך להזכיר מיהו? הוא התמוגג מהאביב הערבי, הספיד את הטאליבן, קבע שהדור הצעיר של האסלאם זנח את ההקצנה. זה טיב המומחיות.

הבעיה היא שהוא מוחזק עדיין באגפים מסוימים ומשפיעים כאיזה בר-סמכא לישראל ולמזרח התיכון. ואם צריך לאיית את זה, נהיה לרגע בוטים: הוא לא סתם היה מקורב לנשיא אובמה, והוא לא סתם נחשב "בן בית" בבית הלבן - הוא מסוג האנשים שמבקריו משתמשים במונח "מעביר מסרים", היינו "שופר", כדי לתאר את מערכת היחסים בין העיתונאי לבין מוקד העוצמה החשוב והדומיננטי ביותר בעולם.

בדיוק מסיבה זו קשה להבליג על קביעותיו, וצריך להבין אותן כקווי יסוד כמעט למדיניות האמריקנית ביחס לישראל. לפני כחודש, קבע ש"לישראל יש את המנהיג הגרוע בתולדותיה, אולי אף בהיסטוריה של העם היהודי", ועוינותו לנתניהו אינה מוסתרת. עשרה ימים לאחר הטבח, קבע ש"ביידן צריך להבין שנתניהו לא מתאים לניהול המלחמה".

עוד לפני הרפורמה, הוא פרסם את דבר השיחה שבה העביר ביידן לנתניהו את המסר החד-משמעי שיש לעצור אותה. הוא גם בישר שארה"ב החליטה "לשקול מחדש" את יחסיה עם ישראל. זה, אגב, קרה בפעם הקודמת לפני קצת יותר מעשור, עם הנשיא אובמה.

אז עכשיו פרידמן מפציר בבית הלבן, כלומר בידידו ביידן, לעצור את מכונת המלחמה הישראלית. להעמיד קו אדום: להכריז על ניצחון ו"ללכת הביתה", כי בשלב הזה "ראש ממשלת ישראל הוא חסר תועלת" ו"מתעדף את שיקוליו האלקטורליים על פני האינטרסים של ישראל".

הוא מציע מתווה: נסיגת צה"ל, השבת החטופים והפסקת אש קבועה בחסות בינלאומית. סוגיית החטופים, הוא מעריך, "מונעת חשיבה צבאית רציונלית", ולפי הערכתו, "יש חוסר נחת גובר בצבא מכך שממשלת נתניהו תובעת לחימה מבלי להציג יעד פוליטי-מדיני ברור״.

חוצפת הפרובינציה

העניין הוא שהעולם המערבי - וגרוע מכך, חמאס - מסיקים שהאשראי הבינלאומי לישראל הולך ואוזל. שיש קרע בין וושינגטון לירושלים. מה זה, אם לא חמצן לחמאס? פרידמן יכול היה פשוט לקרוא בטורו ליחיא סינוואר: "תחזיק מעמד עוד קצת, קומרד, זה תכף נגמר".

אגב, הוא מעריך שאחרי שישראל תיסוג, האוכלוסייה בעזה כבר תטפל בסינוואר. צריך תועפות של שנאה אובססיבית לנתניהו ולימין, ואטימות רגשית, כדי לתקוע מקלות בגלגלים לישראל דווקא עכשיו. לטפול על מדינת היהודים שנלחמת על קיומה, ועל ההנהגה שלה, האשמות איומות, ולקרוא לבעלת הברית שלה לקשור לה את הידיים.

זה כמעט אירוני שהאורקל החלול ביותר של האגף הליברלי-דמוקרטי, זה שמתנגד בקולניות לכיבוש ולשליטה הישראלית ביו"ש, קורא לראש האימפריה הגדולה להפעיל את כובד משקלה נגד מה שהוא כנראה תופס כבת-חסות, פרובינציה חצופה שהרימה את ראשה מעבר לראוי לה. זה מדהים אף יותר לראות כמה מעט כבוד, אם בכלל, רוחש הדמוקרט הגדול לדמוקרטיה הישראלית ולריבונותה.

כי זה דבר אחד לבקר את ישראל, את ממשלתה, את מנהיגיה, את צבאה מעל דפי העיתון. אבל הקריאה המפורשת של פרידמן לכפות על ישראל מדיניות כשהיא נאבקת על שרידותה, היא כבר שריד מפחיד לדפוס מחשבה אדנותי מעידן האימפריאליזם. מדהים, איך מלב-ליבו של הממסד הדמוקרטי יוצאת בת קול שעבורה יחסי ארה״ב-ישראל שקולים, למעשה, ליחסי איראן-חיזבאללה.