"אני לא יודעת איך אביט בעיני הילדים שנחטפו"

ססיליה גלרדו, פסיכותרפיסטית באמנות מקיבוץ נחל עוז, חוותה לא מעט טרגדיות במהלך חייה. היא נותרה איתנה כשנחטפה בגיל 17 בצ'ילה על ידי שירותי הביטחון, לאחר שמשפחתה התנגדה לשלטונו של הרודן אוגוסטו פינושה. היא שמרה על אותו קור הרוח גם ב־7 באוקטובר, כששהתה בממ"ד רק עם הכלבה של בנה בעוד המחבלים חובטים על הדלת בחוזקה, ומנסים לפתוח אותה תוך צעקות "אללה אכבר".

השלווה לא עזבה אותה גם כשנעקרה מביתה והועברה למגורים זמניים בקיבוץ יטבתה, שם היא עסוקה בהסברה על המלחמה בעזה לדוברי הספרדית בעולם.

רק דבר אחד מצליח לשבור אותה בכל פעם מחדש: "איך אני יכולה להביט בעיניהם של ילדי נחל עוז, שאותם אני מדריכה?", נסדק קולה. "אנחנו, כמבוגרי הקיבוץ, לא יכולנו לסייע להם בשבת השחורה. הם ראו את חבריהם ואת בני משפחותיהם נרצחים ונחטפים, ולא היה מי שיושיע. הבית שלי הושחת על ידי המחבלים, אבל בטון אפשר לבנות שוב - כיצד אתקן את הילדים? איזה ביטחון אתן להם עכשיו? אני לא יודעת איך אצליח להביט בעיניהם של ילדי נחל עוז שנחטפו".

מכות חשמל במתקן עינויים

ססיליה (63) נראית צעירה מגילה בעשור, ויש לה שלושה ילדים: ניקו (40) ואנאי (34), שהתגוררו בנחל עוז, ואילן (30), סטודנט מרחובות. היא גדלה בסנטיאגו עם שתי אחיות ואח, והוריה התנגדו להפיכה הצבאית במדינה ולשלטון החונטה של פינושה. 

"נהגנו להפגין נגד המשטר. יום אחד תפסו אותי ברחוב בזמן שריססתי גרפיטי נגד פינושה", היא נזכרת. "כיסו לי את העיניים והובילו אותי ברכב גדול למתקן סודי של כוחות הביטחון. הייתי שם שלושה ימים בתא, ולא הורידו ממני את כיסוי העיניים. הם היכו אותי ושמו אותי על מיטת ברזל, ואחר כך חשמלו אותה. מי שחטף מכת חשמל קטנה, לא מבין מה זה חשמל בכל הגוף. קשה לתאר את הכאב העצום. הייתי קשוחה. למדתי לשים את התחושות בפינה במוח. גם אם הגוף כואב, המחשבות לא כואבות. כל הזמן הכחשתי שאני נגד השלטון, ועשיתי את עצמי תמימה. למזלי נראיתי בת 12, אז שחררו אותי כי חשבו שאני ילדה".

כשחזרה לביתה, ססיליה התמודדה עם בשורה קשה: "אחי, שהיה בן 11, נרצח. חיילים של פינושה ירו בראשו מול ההורים. אמא שלי לא החזיקה מעמד והתאבדה חודש אחרי כן. בצ'ילה התחתנתי, ושם נולדו הילדים. ב־1993, כשאילן היה בן 23 ימים בלבד, עלינו לישראל".

בחירה מקרית בממ"ד הנכון

אזעקות הצבע האדום של השבת השחורה תפסו את ססיליה במיטה. "זו מתנה שהייתי לבד בבית", היא ממשיכה. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הילדים והנכדים היו בקיבוץ, ולא בחופשה. ניקו השאיר את הכלבה בבית שלו, שצמוד לשלי, וביקש ממני לטפל בה. בהפוגה הראשונה בין הפצמ"רים, רצתי לדלת שמפרידה בין הבתים כדי לקחת אותה, ואז שוב אזעקה. היתה לי חצי שנייה להחליט לאיזה ממ"ד אני הולכת. ההחלטה להיכנס לממ"ד של ניקו הצילה את חיי. אצלו יש מתקן מיוחד על הדלת שנועל אותה מבפנים, ואי אפשר לפתוח מבחוץ. ליתר ביטחון לקחתי צעצוע של הילדים ושמתי על הידית, ככה שלא היה אפשר להזיז אותה.

"המחבלים נכנסו לבית שלי ושברו את כל מה שמצאו. שמעתי את הצעדים שלהם מתקרבים אלי. הם ניסו לפתוח את הממ"ד וצעקו בערבית. היה ברור שהם באים לרצוח אותי. הכלבה נבחה בעוצמות כל כך גבוהות, עד שהיא הבהילה אותי יותר מאשר המחבלים".

הם לא ירו בדלת?

"לממ"ד של ניקו מגיעים דרך כוך, אז אין אפשרות לירות עליה בלי להיפגע. אחרי הרבה זמן הם ויתרו והלכו. נשארתי עם הכלבה במשך 22 שעות, בלי אוכל, בלי מים ובלי שירותים. יצאנו ב־4:00 לפנות בוקר, כשלוחמי גבעתי הגיעו לשחרר אותי. בהתחלה הייתי עם כל נחל עוז בקיבוץ משמר העמק, אבל כשהעבירו את הילדים מאילת ליטבתה - הצטרפתי אליהם".

210 מפונים ומתפנים שוהים כיום בקיבוץ יטבתה, המממן את השהות שלהם עם המועצה האזורית חבל אילות והחברה הכלכלית. "קיבלו אותנו כאן כל כך יפה, ודאגו לי לדירת סטודנטים מתוקה ולאוכל. זה לא מובן מאליו, כי הממשלה לא דואגת לנו כרגע", אומרת ססיליה. "אפילו הציעו לי להדריך ילדים של יטבתה, אבל אחרי שלוש שעות נשברתי. היה לי קשה. יש בי אשמה על שלא יכולתי לעזור לילדים של נחל עוז, אפילו לא לתלמידה שלי בת ה־8 שנחטפה לעזה".

מה את חושבת על עסקת החטופים?

"היא מפחידה אותי. לא כולם יחזרו, ויהיו הרבה רגעים קשים. ליבי עם המשפחות שיתאכזבו".

את מוצאת תקווה בתוך האפלה?

"בינתיים לא. אני מתנהלת מיום ליום, ואין לי מושג אם אחזור לנחל עוז. אני ממלאת את הזמן בתרגום של כתבות מעברית לספרדית, ועושה הסברה ברשתות החברתיות. חשוב לי שבעולם יראו מי אנחנו, ושיידעו איך חמאס פועל. לפעמים יש כאלה שמתעמתים איתי, אבל אני יודעת היסטוריה, אז אני מציבה מולם את העובדות. אני עשר שעות ביום מול המחשב. חשוב לי להסביר לעולם שהלחימה היא לא רק בעזה, אלא גם על התודעה הבינלאומית".